יום עבודה חלוצי // נתן ביסטריצקי
(מתוך עדות של חלוץ, בספר "קהילתנו")
אספר רק תולדות תאור של יום עבודה בקיבוץ, שרציתי לרשום מתחילה.
הדבר היה בימים האחרונים של עבודתנו בכביש חיפה-ג'ידה. השעה שעת שקיעת השמש; "החברה" שבה מן העבודה: ס., אחת החידות שאני רואה בקיבוץ, עומד לפני המרחץ, אחרי יום עבודה בהובלת אבנים: פניו מאירים והוא מביט על האחרונים השבים אל המחנה.
אנוכי עובר על ידו ועומד כמוקסם. אותו השתקן, שלא ביטא במשך כל הזמן אף מלה אחת, שאין איש, אולי, יודע אודותיו אף משהו- מביט בשבים בעינים מלאות אהבה, עומד רגע, מחייך חיוך של ילד והולך להתרחץ.
וכעבור רגע אנוכי באוהלי, ונח לי איזה רגעים בין העבודה והרחיצה. התרגלתי לישיבה זו לא מתוך צורך במנוחה, אלא מתוך אי־יכולת לעשות מה באותם הרגעים המועטים.
אני יושב על המיטה והמגבת בידי ואנוכי מרגיש את עצמי, אולי, בתור עץ, שחוג חדש נחרת בגזעו.
נכנסה אל אוהלי נערה, שעד כה לא דיברתי אתה אף מלה. בודאי שבה עיפה ונכנסה אל אוהלי, מפני שהוא הראשון בשורה.
היא יושבת על המיטה, אנחנו מחליפים מבט, אנוכי חש שבלבה אותה ההרגשה אשר בי.
בזמן האחרון נתהוה בקיבוץ דבר מה חדש.
מורגש כאילו הוסרה מעלינו איזו מועקה כבדה:
העבודה נעשתה אחד המומנטים הכי חשובים בחיינו;
מה שקודם לכן היה בבחינת חוב, שאין להפרידו מן החיים הארצי-ישראליים,
נשתחרר בנו מכבליו הישנים וחדר לקרבנו בתור קנין. שממנו אנו מאצילים עכשיו על מפעלנו בארץ.
לשיחה:
- מה התהליכים האישיים והחברתיים שמתאר החלוץ במקור זה?
- כיצד משימה משותפת משפיעה כגורם מלכד לחבורה?
- כיצד נוכל להסתייע במשימה משותפת כגורם חברתי מאחד בישראל כיום?
