יתרונות החיכוך החלוצי במרחב הספר// גרשון הכהן
מרחב ספר הידוע גם בתרבות האמריקאית במושג frontier , הוא מרחב ביניים – בין שתי ישויות מובחנות. מרחב הביניים הוא כמו שעת הדמדומים במעבר בין יום ללילה , כמו מרחב החוף הנתון בין גאות ושפל בין ים ליבשה. כמו צב הים המתקיים בבית הגידול הטבעי במרחב הליטורל שבין הים ליבשה, כך גם בני האדם החיים במרחבי הספר חיייבים להתאים לתנאיי הקיום של מרחב הביניים. בשל כך הם ממותגים בחלק מהמקרים כחלוצים ומגלמים צורת קיום היברידית: הם אמנם אזרחים אבל בהכרח השתתפותם באתגרי המאבק, במאמצי ההגנה המאפיינים את הקיום בספר הם גם לוחמים – סוג של חיילים.
בראשית מאורעות הדמים ב-1936, כאשר הנסיעה בדרכי הארץ הפכה למאוימת מפני פורעים ערבים, כתב בן גוריון במכתב למנחם אוסישקין: "בחוגי השומר היה פעם רעיון נכון: ליצור "מושבים קוזקיים" על גבולות הארץ. נראה שיש צורך חיוני ליצור מושבים בראשי ההרים, בכל מרכזי הארץ התופסים עמדה אסטרטגית מכריעה…"
בהבנה זו, בסיום מלחמת העצמאות, ד' אב תש"ט, 15.8.1949, הונח על שולחן הכנסת "חוק שרות הביטחון, תש"ט". בדברי ההסבר להצעת החוק פרט שר הביטחון דוד בן גוריון ארבעה סוגי שרות ביטחון:
- כוח קבע סדיר מצומצם – כוחות קבע ביבשה באוויר ובים. שיעבדו בהתנדבות לפי חוזה.
- טירונים בני 18 ועולים עד גיל 26, בגיוס חובה.
- מערך המילואים – "עתודות".
- יישובי הספר – מתיישבים "החיים על משקם ועבודתם שיצוידו יאומנו ויבוצרו במיוחד לשמש חומת מגן ראשונה במקרה של התפרצות האויב".
כאן הונחו אבני היסוד התפיסתיים לבניין כוח צה"ל. אלא שבכל הקשור לשלושת המרכיבים הראשונים, צה"ל ממשיך לבטא את קווי היסוד הארגוניים שנקבעו בתש"ט. אולם המרכיב הרביעי – ההגנה המרחבית בספר – הלך ודעך עם השנים.
מרחב הספר במבט אוניברסלי
לא חלוציי המפעל הציוני כוננו את תפיסת המתיישב החלוצי בספר. זה היה קיים כבר במאות הקודמות, ברוסיה הצארית ובארה"ב.
אחד הטקסטים המרתקים על האתוס האמריקאי נכתב על ידי פרדריק ג'קסון טרנר, בסוף המאה ה-19. כך כתב על משמעות ההליכה אל הסְפָר בתרבות האמריקאית:
"הדמוקרטיה האמריקנית לא נולדה מתוך חלומותיו של הוגה דעות, ואף לא הובאה באוניית ה'מייפלאור' אל פלימות'. היא נוצרה ביערות אמריקה והתחזקה בכל מגע עם סְפָר חדש(frontier) . לא הקונסטיטוציה, אלא האדמה החופשית ושפע האוצרות הטבעיים, יצרו את הטיפוס הדמוקרטי של החברה באמריקה במשך אותן שלוש מאות שנים בהן חברה זו יישבה את האימפריה שלה".
השאלה המוכרת המטלטלת מדינות מתוקנות, היא כיצד יכולה וצריכה מדינה לממש ריבונותה ושלטונה באופן שימגר את תופעת הספר. השאלה הפחות מוכרת היא מהו הפוטנציאל החיובי של מרחב הספר וכיצד לממשו לצרכי השלטון המרכזי?
בדימוי הרווח, ספר הוא מקום של פורעי חוק ואלימות. זה לפעמים נכון, אבל לא זה המאפיין העיקרי שיכול להוביל להבנת תופעת הספר. ספר כאמור, הוא קודם כל מרחב ביניים בין ישויות מנוגדות. לעיתים המעבר בין הישויות חד וברור, בגבול שאינו מותיר מרחבי ביניים ולעיתים הוא מעומעם ונייד כמו באזור הליטוראל בים, ברצועת החוף, המייצר תנאים לבית גידול מיוחד לצמחים ובעלי חיים היברידיים, כמו בספר המדבר. גם המעבר בין ישויות מדינתיות אינו בהכרח טוטאלי. לעיתים הוא חד ומוגדר בשליטה מלאה ולעיתים הוא עמום והיברידי, בדוגמת מרחבי קיום השבטים הפשתוניים, משני צדי הגבול בין פקיסטן לאפגניסטן באורח המטשטש את משמעות קו הגבול. כך מתהווים מרחביי ביניים, המכוננים את זהות מרחב הספר במכלול ממדיו, הפיזיים והתרבותיים.
תיאור זה מאפשר שתי נקודות מבט על המתחולל במרחב הספר: האחת מתמקדת בממד הנגטיבי, בחרדה מגילויי היחלשותה של עוצמת שלטון החוק המדינתי, במעבר ההדרגתי מן המרכז השלטוני אל אזורי השוליים המדינתיים. נקודת המבט השנייה, מתמקדת בממד החיובי, בזיהוי הפוטנציאל הטמון במרחב הספר כמרחב חיכוך מעצב, אקטיבי ומחולל התהוות חדשה. בין שתי נקודות המבט, קיימת מחלוקת הנובעת ממטפיזיקה מדינית וחברתית שונה. בנקודת המבט הנגטיבית המרחב המדינתי המתוקן, צריך ונדרש לבסס הגמוניה ריבונית רציפה, בהגיון "חוק וסדר" השולט מן מרכז השלטוני עד למרחבי השוליים. בנקודת המבט החיובית, מדובר במערכת זיקות דואלית, המתקיימת בין המרכז השלטוני ההגמוני, הפועל באפקטיביות במרחב הציוויליזציה המפותחת, לבין מרחב הספר הפתוח לחיכוך, מאפשר דינמיקה של ניצול הזדמנויות מתוך מאבק אקטיבי, ולמול ארועי לחימה וטרור משמש עבור מרכז הציויליזציה כבולם זעזועים. זה היה כאמור האתוס החלוצי האמריקאי, באופן בו תפס את ההליכה מערבה אל הספר כתהליך תרבותי מכונן. היתה זו התנועה הלאה, ממושבות החוף אל הבלתי נודע ממערב, שקיבעה בתודעת החלוצים האמריקאית את מושבות החוף כמולדת. אלמלא כן יתכן ואנגליה והולנד כארצות המוצא של המתיישבים היו ממשיכות להתקיים בתודעתם כמולדת. החיכוך בספר הפתוח מעצב אם כן, את המרחב הקבוע והנשלט, לא פחות מאשר להפך.
מדינת החוק המתוקנת, מבקשת למסד ולקבע את שליטתה במרחב כולו, אך מתקשה לתפקד לנוכח ההתהוות בספר התובעת לעיתים שבירת מוסכמות וצורות חשיבה ופעולה חדשות, גם בהיבטי חוק ומשפט. במתח בין המרכז המוכר והנשלט לבין החיכוך המתהווה בספר, עומדות לפתחה של מדינת החוק הדמוקרטית שלוש אפשרויות יסוד: האחת להתעקש לכפות בכוח חוק וריבונות רציפה על פני כל המרחב. השנייה, לוותר על המאבק בספר, להתכנס מרחבית אל המרכז הנשלט כהלכה. כך כביכול להיפרד מתופעת הספר. הדרך השלישית היא הדרך הדואלית המכירה בתועלת הטמונה בקיום זיקת גומלין הכרחית בין המרחבים המחייבים הגיון פעולה שונה. מדינת החוק המודרנית כמובן מתקשה לאמץ דרך זו, אלא שבמידה רבה גם ארה"ב , בריטניה ורוסיה בפעולתם במרחבי הספר בסוריה, לוב ועיראק נוקטים למעשה בדרך זו. לדוגמא באופן בו מפעילים לחימה באמצעות כוחות מקומיים מונהגים על ידי בארוני מלחמה, כמהלך השומט מידי הריבון את המונופול הבלעדי להפעלת הכוח. זו סטייה מהגיון הסכם ווסטפאליה שכונן מאז המאה ה-17 את המדינה המודרנית המערבית, כמושתתת על מונופול מוחלט להפעלת הכוח בידי המדינה.
ברור תפיסתי בסוגיה זו, אקטואלי יותר מאי פעם, לאתגרי הספר בהם חייבת מדינת ישראל להתמודד מחוץ לגבולותיה ובתוכה.
כבר בספרות התלמודית, ובהתייחסותו המפורשת של הרמב"ם, ניתן ביטוי להבנת ייחודו של הספר בהיגיון ההתנהלות החריג, המכונן בו את כללי מאבק הקיום. בהלכות שבת, ניתנה התייחסות מיוחדת ליושבי הספר, בהתרת המאבק להגנת קניינם גם בשבת. וכך נאמר: "ליסטים שבאו על יהודים בשבת בספר, נלחמים עמם בשבת גם אם באו רק על עסקי קש ותבן". כלומר גם על ענין פעוט כמו גזל קש ותבן, שעל פניו אינו נראה כעונה לגדרי פיקוח נפש, כשזה מתרחש בספר, נלחמים ומחללים על כך את השבת. מובעת בכך תובנת יסוד להגיון הקיום בספר: מי שלא יוכל להגן בספר על קש ותבן, סופו שיתקשה להגן גם על חייו.
מבין שלוש האפשרויות לגישת היסוד לטיפול במרחב הספר, כמתואר לעיל, מתוך הכרת הקושי הכרוך בהשלטת החוק בדרך הריבונית הישירה והקלה, רבים מהישראלים נוטים לדרך ההיפרדות וההתכנסות, בהימלטות אל המרחב המאפשר שלטון חוק ללא מאבק. העיון שאני מציע למקד בלימוד תופעת הספר, מבקש להצביע על כורח התלות הדואלית המתהווה בשיווי המשקל "האקולוגי" המתקיים בין שני המרחבים: לא פחות מן האופן בו המרכז הנשלט כהלכה מגדיר את מרחב הספר, בהדגשת זהותו המתאפיינת בהעדר שלטון החוק, גם המרחב המוגדר כספר, בזיקת גומלין, מעצב את הגיונו של המרחב הנשלט ואת תפיסתנו אותו. תל אביב לדוגמא הופכת לעיר בינלאומית במותג "העיר הלבנה", כאתר מוכר על ידי אונסק"ו, דווקא מתוך היותה ניגוד למרחב הספר ו"הכיבוש", המתקיים ממזרח לה.
בניגוד לפוקאייימה שהכריז עם קריסת בריה"מ על קץ ההיסטוריה, העולם כולו נקלע בשנים האחרונות לתקופת מאבק מורכבת, המלמדת על קץ עידן "קץ ההיסטוריה". למנהיגי המדינות המבוססות ברור כי בעימות המתנהל במרחביי הספר, יקבע גם עתידם. בהחלטתם להשתתף באורח פעיל בחיכוך שנערך בעשורים האחרונים במרחביי הספר, באפגניסטן, בסוריה ובלוב, הם ביטאו את ההבנה כי מי שיוותר על השתתפותו בחיכוך זה, יאבד את מקומו בהשפעה על עיצוב מגמות העתיד. מתוך תפיסת מרחב הספר כמרחב פוטנציאל להתהוות העולם החדש.
בהיבט הזה, המאבק המתחולל בעקבות המלחמה שפרצה בישראל בשבעה לאוקטובר במיקוד ליכולת השיבה ליישובי קו העימות בצפון ובדרום, הוא הזדמנות אסטרטגית למי שמוכן לשאת על כתפיו את נטל המאבק ולזכות מתוך כך בשותפות אקטיבית לעיצוב המגמות המתהוות במרחב הספר ומעצבות את עתיד מדינת ישראל.
חידוש הנח"ל
במסגרת מאמתי השיבה ליישובים שננטשו בכורח המלחמה בצפון ובדרום, יש לברך ולעודד את היוזמה להקמה מחודשת בצה"ל של גרעיני הנח"ל – נוער חלוצי לוחם.. גם לאחר שמאמצי הלחימה של צה"ל בגבול הצפון וברצועת עזה יביאו לשיפור בתנאיי הביטחון, לא בקלות ניתן יהיה להשיב לקווי העימות תנופת שגשוג ופיתוח אזרחיים. חידוש פעולת מערכת החינוך במרחב קו העימות, הוא תנאי מפתח לשיבת התושבים, ובינתיים יש בסוגיה סיבות מעכבות שאין להתעלם מהן. במצב זה השיבה צריכה להתחיל באופן הדרגתי, כפי שהיה נהוג מראשית מפעל ההתיישבות לפני למעלה ממאה שנים. זה היה אחד מתפקידי ארגון השומר, להעלות על הקרקע קבוצת חלוצים צעירים שבהדרגה יכשירו את התנאים לקליטת משפחות להקמת יישוב של מתיישבים נורמליים רגילים. בשנים שלפני קום המדינה ומיד בסיום מלחמת העצמאות, נשאו משימה זו אנשי הפלמ"ח. בתוך חמש שנים הקים הפלמ"ח או תגבר 52 יישובים. עם הקמת מדינת ישראל תפקיד זה יועד לנח"ל. בתוך כעשר שנים הוקמו על ידי הנח"ל מעל עשרה יישובים במרחבי הגבול, הידועים שבהם נח"ל עוז, ניר עוז, יוטבתה, האון ותל קציר.
בנוסף להקמת יישובים חדשים, מחלקות נח"ל שפעלו במסגרת שרות צבאי ביישובי הגבול, השתלבו בעבודת המשק ובמקביל העניקו תוספת משמעותית לכוח ההגנה ביישוב. כחברי תנועות הנוער בעלי זיקה רעיונית ליישוב אליו נשלחו, השתלבותם במרקם החברתי ביישובים, העניקה ליישובים חיזוק שלא ניתן למימוש עם מחלקת חיילים רגילה המוצבת ביישוב רק ככוח אבטחה. ביישובים כמו חניתה, מנרה, מטולה, מרגליות, בגבול הצפון, או יישובים כנח"ל עוז וכרם שלום בנגב המערבי, מחלקות נח"ל יכולות להעניק באופן מידי את השלב הראשון ביצירת התנאים להשבת החיים האזרחים ליישוב.
על תפקיד זה של הנח"ל הסביר בן גוריון: "נחוץ לנו צבא ודרושה לנו התיישבות חקלאית – . לביטחוננו דרושים אלה ואלה…עלינו ליישב מקומות אפופי סכנות, התיישבות כזו נעשית רק מתוך אהבה גדולה, כי החיים בהתיישבות זו קשים ומסוכנים. בעזרת הצבא אנו יכולים ליישב נקודות התורפה המסוכנות ביותר בארץ. אבל לשם כך עלינו להכשיר את הנוער וללמדו שני דברים: חרב ואת….כי יחידים אינם הולכים למקומות אלה. וצר לי להגיד שגם הקיבוצים והמושבים אינם נדחקים יותר מידי ליישובים כאלה. כל פעם שאני בא לגליל אני עומד בוש ונכלם…יש בתים והם ריקים. ואין איש הולך להתיישב במקום נפלא וקשה זה. נח"ל ילך לשם, כי נח"ל הוא נוער העומד לפקודת העם….ובלוויית הנח"ל אולי יבואו גם אחרים. זה הכרח חיוני לביטחון." (הדברים נאמרו בשנת 1952, יחוד ויעוד עמ' 183)
בדיון על התיישבות וביטחון שנערך לזכרו של הרמטכ"ל דוד אלעזר בשנת 1980, הזהיר אל"מ מיל' מאיר פעיל שיש "להבחין בתנאים ההיסטוריים המשתנים, הקשורים ביחסיי הגומלין בין התיישבות וביטחון, למען לא נמצא עצמנו מתרפקים על דגמי עבר שאבד עליהם הכלח". אזהרה זו ראויה לתשומת לב. בוודאי לא ניתן להעתיק ולמחזר את דפוסי הפעולה מהעבר, ללא התאמות נדרשות לימינו. ובכל זאת, לנוכח טלטלת המלחמה שפגעה קשה בהתיישבות בקווי העימות, לא רק בממד הפיזי, מדינת ישראל נדרשת למאמץ חלוצי מחודש ועדכני לחידוש תנופת התיישבות במרחבי הספר.
אתגר השיבה ליישובי הספר
הנהגת מדינת ישראל ומערכת הביטחון, בוודאי מחויבות לפעול לכינון משטר ביטחון משופר שיאפשר את שיבת התושבים לבתיהם. אולם התניית השיבה בהשגת מצב ביטחון שיהיה כמעט נטול סיכונים, עלולה להותיר את היישובים נטושים לאורך תקופה ארוכה מידי, ללא אופק לשיבה.
תופעת הפליטות של אזרחים הנוטשים את בתיהם באזורי הלחימה, היא מרכיב נפוץ ואכזרי בשדות הקרב. אולם במדינת ישראל, מאז סיום מלחמת העצמאות, ניצחונות צה"ל הצליחו למנוע מאזרחים ישראלים את סבל הפליטות. במודעות לכך, קבע בן גוריון לצה"ל את השאיפה להעביר במהירות את הלחימה אל שטח האויב. אלא שמאז, הכול השתנה. התפתחות רעיון המלחמה של חיזבאללה וחמאס, שהעצימה את איומי התקיפה באש על מרחב הגבול ואת מהלומות הקומנדו לעומק שטח ישראל – בצורה שחוו יישובי הנגב ב-7 אוקטובר – אילצה את צה"ל לשינוי תפיסת המלחמה. בשינוי הזה התגבשה תודעת הכורח לפינוי האזרחים מן היישובים סמוכיי הגבול. מדיניות זו, יחד עם חרדות התושבים, במרחבים שמעבר לקו הפינוי שקבע צה"ל, הפכה מעל מאה אלף ישראלים לעקורים מביתם.
ככל שתימשך המלחמה ולא ייווצרו תנאים נאותים לאבטחת חיי האזרחים במרחב הגבול, תיעשה הפליטות לנטל כבד על המדינה ולהישג משמעותי לאויב באופן המעורר עבורו את התקווה להרחיב את ההישג, עד כדי הפיכת מרחבים גדולים בגליל ובנגב לנטושים מיושביהם לאורך זמן. מצב כזה יחולל סדק עמוק בדימוי קיר הברזל הציוני.
ראשי מועצות בגליל ובנגב המתנים את השיבה ליישובים בהבטחת תנאיי ביטחון וודאיים, שכמעט אינם אפשריים, עלולים לעקב בדרישתם את שיבת התושבים למשך זמן ארוך. כאן נדרשת הנהגת המדינה לתיאום ציפיות כן ונוקב עם התושבים ועם הנהגתם
בין שתי גישות יסוד
ב-7 באוקטובר הוצבה ההחברה הישראלית על פרשת דרכים. הדרך האחת מוליכה אל שיבה לרוח החלוצית שהובילה עד לפני כמה עשורים את התפתחות המפעל הציוני. הדרך השנייה מבקשת המשך עיצובה של חברה אזרחית ליברלית נורמלית. בבחירה בין שתי הדרכים יש גם אפשרות למיזוג, במגמת הזיקה שהתקיימה כבר בשנים שלפני הקמת המדינה, בין רוח החלוציות מעין חרוד ונהלל, לבין הנורמליות הבורגנית התל אביבית. הביטוי המעשי למזיגה בין שתי הדרכים מתמקד בשעה משברית זו, בשאלת השיבה ליישובי קו העימות. השאלה הפשוטה היא האם כפר עזה בדרום, או מטולה בצפון חולמים להתקיים כפרבר של תל אביב או כמרחב ספר חלוצי?
מההיבט המעשי, הדרך המשלבת, מציעה שיבה הדרגתית ליישובים. בשלב ראשון ישובו – גברים ונשים – בעלי היכולת להשתתף בעבודות המשק ובנטל ההגנה. בהדרגה לכשישתפרו התנאים, הם יכשירו את היישוב לשיבת כל היתר. העיקר הוא להתחיל כבר עכשיו בפעולת השיבה.
בהתאמת תפיסה זו, לימים אלה, ניהול השיבה אל היישובים ימצא השראה, בחיבור מחודש אל המורשת החלוצית, בהכוונה מעשית לא רק לדפוסי התארגנות המתיישבים, אלא גם לגישת הניהול העקרונית לפרויקט, על ידי כל רשויות המדינה.
בסיכום מלחמת העצמאות כתב בן גוריון: "הגענו אל הניצחון בשלושה נתיבים: בנתיב האמונה, בנתיב היצירה החלוצית, בנתיב הייסורים." אלה הנתיבים הנדרשים גם בימים אלה. להתמודדות בקשיי החיים במרחבי הספר, נדרשים גרעינים של חלוצים צעירים.
כך ציווה בן גוריון בשנים ראשונות למדינה: "התיישבות לא רק לשם המצווה הציונית של הארץ וקליטת העלייה, אלא כתנאי יסוד לביטחון המדינה…כל נער ונערה בגיל מסוים מן ההכרח שיקבלו הכשרה חקלאית, נוסף על האימון הגופני והצבאי, על מנת שהמעפילים ועזי הרוח החלוצים שבתוכם, יקימו יישובי ספר וכפריי ביטחון, שישמשו חומת מגן חיה למדינה וקו ראשון בהגנתה" (ייחוד וייעוד, עמ' 57).
