כי חי הנוער

כי חי הנוער // עמרי אקשלמה

דברים בסיום קורס מפקדי פלוגות חודש שבט תשפ"ה 2025.

הרשו לי לקחת אתכם אחורה בזמן : בשנת 1956, בקיבוץ נחל עוז, נרצח ע״י מחבלי הפדאיון רכז הביטחון של הקיבוץ רועי רוטברג. המחבלים ארבו לו, הרגו אותו וחטפו את גופתו לעזה, שם התעללו בה ואף ניקרו את עיניו. למחרת נשא הרמטכ"ל דאז משה דיין מעל קברו הספד, שהפך לאחד הנאומים החשובים בתולדות המדינה. בדברי כעת, ארצה להפגיש את נאומו של דיין, עם המפץ הגדול של דורנו, עת התקדרו מעל ראשינו ענני מלחמה שגרמו לנו לצאת ולהילחם על הבית, ובמידה רבה גם להגיע לקורס הזה, בו צומחת המנהיגות הבאה של צה״ל והמדינה. בשביעי לאוקטובר, עם בוקר, הותקפנו. השקט של הבוקר הקיצי סִנוור אותנו, ולא ראינו את האורבים לנפשנו על קו התלם.
אל נא נטיח היום האשמות על הרוצחים בלבד, הם נכנסו ארצה בפרצה שאנחנו פתחנו להם כשכהה מוחנו.

לא מהערבים אשר בעזה, כי אם מעצמנו נבקש את דמם של קורבנות הרצח והחטיפה של השביעי באוקטובר. איך עצמנו עינינו מלהסתכל נכוחה בגורלנו? מלראות את ייעודנו בנחלת אבותינו במלוא אכזריותו?
הנשכח מאיתנו כי יישובי הספר ומוצבי הגבול בנגב המערבי, נושאים על כתפיהם את שערי עזה הכבדים, שערים אשר מעברם מצטופפים מאות אלפי עיניים וידיים המתפללות לחולשתנו כי תבוא, כדי שיוכלו לקרענו לגזרים – השכחנו זאת? הן אנו יודעים, כי על מנת שתגווע התקווה להשמידנו חייבים אנו להיות, בוקר וערב, מזוינים וערוכים. שכחנו זאת. נטשנו את שערי עזה כדי להתקוטט בינינו.
ברחובות, ברשתות ובאולפנים, ניאצנו איש את אחיו, קרענו את החברה ושברנו את יסודות הערבות ההדדית והפשרה עליהם נבנתה מדינת ישראל.

דור קוממיות אנו – מתוך השבר הגדול, קם דור של מנהיגות חדשה בעם ישראל.
אנחנו אותם הלוחמים שהסתערו דרומה בבוקר השבת השחורה, שהתעצבנו בשדות שסמרו מאימה ומדם, לחמנו יחד בסמטאות עזה, קסבאות ג'נין ובסבך הלבנון, ובנינו יחד כמפקדים- רעות ישראלית מחודשת מתוך חורבות הפלגנות. לאחר למעלה משנה של לחימה הברית שלנו חזקה מאי פעם. חילונים ודתיים, מזרחיים ואשכנזים, דרוזים ובדואים- מוטלת עלינו חובה לייצא את בשורת האחדות מהצבא החוצה אל כלל חלקי החברה הישראלית.

ברור לכל כי הערבות ההדדית בינינו היא העוצמה החזקה ביותר בטבע- החזירו עצמכם לשבועות המלחמה הראשונים, ללכידות החברתית העוצמתית, לנחשולי המתנדבים והתרומות, לאנשים שקמו ממיטותיהם ופשוט ירדו דרומה כדי להציל את בני עמם, האם יש משהו חזק מזה?
אלפי היהודים אשר נטבחו באין להם מושיע, ואלפי הלוחמים שנפלו ברצותם להושיע ,צופים אלינו מאפר הזוועות ומצווים עלינו ללמוד לחיות ולהילחם יחד, להתיישב ולקומם ארץ וחברת מופת לעמנו – תוך שאנחנו זוכרים, כי מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נשוב ונפנה איש כנגד רעהו.
את חשבוננו עם עצמנו נעשה היום. אל נירתע מלראות את המשטמה המלווה וממלאת חיי מיליוני ערבים, היושבים סביבנו ומצפים לָרגע בו תוכל ידם להשיג את דמנו. אל נסב את עינינו פן תחלש ידנו. זו גזרת עמנו. זו ברירת חיינו – להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים כדי שלא תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו
להיות מתונים ומאוחדים, מלוכדים ופשרנים כדי שלא נפנה חרב איש אל אחיו – וייכרתו חיינו.

ז'בוטינסקי כתב בשירו- "שיר הדגל"
נניף נס אחדות וטוהר,/ את נס הדור הבנאי,
אל תיראו, כי חי הנוער,/ חי ועד חשמונאי.
וכשיפרוץ אויב מארב -/ אז נקומה ונצביא:
חי הנוער, חי החרב,/ חי הדם המכבי.

ברוח זו אני רוצה להתחייב , בשם כולנו כמפקדים צעירים בצבא ההגנה לישראל, אנשי השטח והדרג הטקטי, שנפיק את כל הלקחים המקצועיים הנדרשים ברמתנו, שננסה לאתגר את התפיסות הקיימות בכל מקום בו נהיה ,שנבנה חוסן בקרב אנשינו ולא נוותר לעצמנו ולאחרים. במקביל לכך, ולתהליך שיקום אמון הציבור בצבא, נוכל לייצר שינוי חברתי אמיתי תוך שימוש בכלים הצבאיים. אנו נעשה כל שביכולתנו להשלים את מטרות המלחמה ולהילחם בחמאס עד חורמה, לשמור על המדינה מפני האיומים המתעצמים לה בכל הגזרות. לשקם, לרפא ולזכור. כדי שלעולם לא יתרחש שוב אסון כמו השביעי באוקטובר.

שנהיה ראויים לנופלים,
שנהיה ראויים להקרבתם של אנשי המילואים ומשפחותיהם,
שנזכה לצפות בהחלמתם ושיקומם של כל הפצועים,
שישובו כל המפונים והעקורים בחזרה לביתם ולקהילותיהם.
שנשיב את כל החטופים הביתה בשלום.

והכי חשוב, רק יחד ננצח.