א
בחודשים הראשונים שאחרי השביעי לעשירי לא הצלחתי להירדם. אני מניחה שכמו רבות ורבים, הטראומה שאיכשהו הדחקתי ביום צפה ועלתה בלילה. כל לילה הביא איתו כאב, צער עמוק ודאגה (שלא לומר חרדה) שליוו אותי אל תוך השעות הקטנות והשאירו אותי במיטה עם עיניים פקוחות ואבן גדולה על הלב. אני לא יודעת בדיוק מתי זה קרה, אבל בשלב מסוים התחלתי לדמיין לעצמי את שיקום החקלאות בדרום. הייתי מדמיינת לפרטי פרטים את החיטה צומחת שוב, את העצים כורעים תחת הפרי. דמיינתי לא רק איך החקלאות שהיתה חוזרת לעצמה, אלא גם איך היא הופכת למתקדמת ומפותחת יותר. דמיינתי שעוברים לחקלאות אקולוגית – גידולים משולבים, חקלאות נתמכת קהילה, ייצור של מזון מקומי, אורגני ובריא. דמיינתי בלילה ופעלתי ביום – בכל בוקר שיקעתי עצמי בעידוד ובהבאת קבוצות לשטח לסייע לחקלאים, בכתיבת והעברת שיעורים ותוכן המקדמים התנדבות בתחום החקלאות, בעיסוק בעצמאות המזון של ישראל, בהצטרפות לקבוצות מומחים העוסקים בשיקום אקולוגי של העוטף, ובגדול, בלהתמסר לכל מקום בו יכולתי להשפיע ולקדם את החזון שלי.
בסרטון האחרון ששלח יוסי הרשקוביץ הי"ד (נפל בעזה ב10.11.2023) לתלמידיו בתיכון פלך בנים בירושלים, הוא אמר להם:
אני מלא תקווה. אני רואה בעזרת ה' בעוד שנה את מדינת ישראל גודלת, מתרבה, עוד אלפי ילדים יוולדו פה בעזרת ה', מאות ישובים יוקמו. זו התשובה. עם ישראל יישאר מאוחד כמו עכשיו – יש כאן אגרוף ברזל גדול, עם ישראל מאוחד, תומך, ההתייצבות פה היא מעל 150%, ואנשים מתחננים רק לבוא ולהצטרף… אני מאמין שבעזרת ה' אנחנו נסיים בישועה גדולה, באמת בישועה גדולה. אני באמת מאמין בזה.
ב. עוד לא אבדה תקוותנו – מהי תקווה
דבריו של יוסי לתלמידיו התחילו בהצהרה כי הוא מלא תקווה בעתידה החזק והמאוחד של המדינה. הוא כמובן לא הסתפק בהצהרה הזאת, ויצא להילחם למען העתיד שהוא מאמין בו . גם החזון שפיתחתי בלילות בלי שינה לא נשאר פנטזיה נטולת הקשר, אלא עודד אותי לפעול באופן קונקרטי בדרכים בהם אני יכולה לטובת מימושו. שתי הדוגמאות אלו עוזרות לנו להסביר מהי תקווה, ואיך "עובדים" איתה. ואכן, הפסיכולוג צ'ארלס סניידר בוחר להגדיר את התקווה, לא כרגש עמום ומתקתק המספר לנו שבסוף יהיה בסדר, אלא כ"שילוש[ב?] של מטרות, מסלולים, וכתובת ביצוע". סניידר גורס כי אנו חווים תקווה כאשר אנחנו מחזיקים חזון ברור לעתיד טוב יותר (מטרות), מאמינים בעצמנו, שיש לנו אפשרות לממש חזון זה (כתובת ביצוע)ואפילו יש לנו בסיס של תוכנית עבודה בנושא (מסלולים), כמובן תוך נכונות לספוג אכזבות, להתמיד ולחשב מסלול מחדש אם נצטרך. דהיינו, התקווה משקפת מערכת נפשית שבה יש לנו את הרצון ואת הכוח להגיע ליעד שהגדרנו לעצמנו. על פי ההסבר הזה, תקווה היא לא דבר ש"או שיש לך או שאין לך", אלא היא דבר נרכש, וניתן לחנך אליה ולחזק אנשים להאמין ביכולתם לפעול יחד למען עתיד טוב יותר.
ג
התייחסות זו אל התקווה מסייעת לנו להבין את דבריו של הרב פרופ' יונתן זקס לפיו היהודים מחזיקים את קולה של התקווה בשיחתה של האנושות:
להיות יהודי זה להיות סוכן של תקווה. כל מעשה דתי, כל מצווה, כל הברה
והברה בסיפור היהודי, הם מחאה נגד אסקפיזם, נגד אוזלת יד, נגד קבלה עיוורת
של הגורל. האמונה היהודית כתובה בלשון עתיד. היא אמונה בעתיד שעדיין אינו
אך הוא יכול לבוא, אם נשמע לקריאתו של אלוקים, נעשה את רצונו, ונפעל יחד
כקהילה של ברית.
איכשהו, בדרך שהיא בעיניי מסתורית ומרגשת, עם ישראל כתב סיפור של
תקווה שבכוחו לשמש השראה לכל מי שמעז להאמין שהעוול והכוחנות אינם
המילה האחרונה בקורותיו של האדם, שהאמונה עשויה להיות חזקה מאימפריות,
שאהבה שניתנת אינה ניתנת לריק, ושאידיאלים אינם אשליות מנחמות אלא נרות
המאירים את דרכנו בלילה חשוך וסוער, מגרשים את הפחד ונותנים לנו כיוון.
במקום אחר מסביר הרב זקס כי אנשים נוטים להתבלבל בין אופטימיות לתקווה. אופטימיות, לדברי הרב זקס, היא אמונה שהדברים ישתפרו. היא פסיבית ודורשת בעיקר תמימות ונטייה לראיית הטוב. תקווה לעומת זאת, היא אמונה שכולנו יחד נוכל לשפר את הדברים, והיא דורשת אומץ ואקטיביות. שום יהודי, מסביר הרב זקס, המכיר את תולדות עמו, שפרקים רבים מהן נכתבו בדמעות, אינו יכול להיות אופטימי. אבל שום יהודי, אם הוא יהודי אמיתי, אינו יכול לוותר על תקווה.
אם כך ניתן להבין כי תקווה היא אחד ממאפייניו של העם היהודי, היא מניעה את ההיסטוריה שלנו ומאפשרת לנו לשרוד ואף לשגשג במציאות קשה. התקווה המדוברת, ממש כמו זו המוצגת בהמנון הלאומי שלנו, מחזיקה חזון ברור יחד עם נכונות עמוקה לפעול ולשלם את המחירים על מנת להגשים אותו, ואמונה בעצמנו שאנחנו מסוגלים לעשייה זו.
ד. אז איך עובדים עם התקווה עכשיו, כאנשי חינוך?
השלב הראשון של חינוך לתקווה עובר דרך למידה על תקווה מהי, ומה ההבדל בינה ובין אופטימיות. אפשר לשלב את הלמידה בתרגול מתוך החיים עצמם של התלמידים– בלימודים, בחברות, בזוגיות. ללמוד להיות אנשים של תקווה, שמחזיקים חזון ומפתחים את האומץ להתמיד בפעולה לאורו.
בשלב הבא ניתן להעמיק בבניית חזון של עתיד רצוי, לנו ולחברה הישראלית. חזון ששייך לעולמם של התלמידים ושהם יכולים להתחבר אליו, אבל מציג תמונה רחבה, המחוברת לעבר שלנו כעם כאן בארץ, עם שאיפה ברורה לעתיד משותף וטוב.
בשלב האחרון מורידים את החזון לתכלס, לקריאה לפעולה אקטיבית שהחניכים עצמם יכולים לעשות עכשיו. יוסי, למשל, סיים את הסרטון שהכין לתלמידיו בפנייה אישית אליהם לקבל על עצמם לא להגיד לשון הרע על עם ישראל[:] "הולכת להיות תקופה לא קלה, ואני מבקש בבקשה מכל אחד פה, דבר ראשון והכי חשוב לי, לי אישית – אני מבקש בקשה אישית פה – לא להגיד לשון הרע על עם ישראל, שום דבר. אל תגידו מילה רעה, לא לחזור למה שהיה לפני…..". בדומה לכך ניתן לבקש מהתלמידים לקחת חלק בשיקום הנוי בקיבוצים, בתמיכה במשפחות המילואים, בסיוע למפונים ועוד שלל של פעולות שאפשריים לביצוע על ידי בני נוער, גם אם מתוך קשיים ומאבק פנימי, ומתחברים לחזון הרחב. כמובן שאפשר וכדאי, שתוכנית הפעולה תיבנה על ידי התלמידים עצמם, מתוך תפיסת עולמם ואופיים הייחודי, ובלבד שתכלול עשייה קונקרטית ומאומצת למען החזון. כאמור התקווה היא נרכשת וניתנת ללמידה, אך הלמידה עוברת דרך מצוקה, מאבק ובניית יכולת של החניכים להאמין בעצמם ולממש את המחוייבות שהם בחרו בה.
אנחנו עומדים היום בתקופה קשה מאוד. מלחמה ארוכה שהסוף שלה לא נראה לעין ושפרצה מתוך טראומה גדולה, המונים עקורים מביתם, למעלה ממאה חטופים במנהרות החמאס, משברים חברתיים ואל מול השלטון. תקופה שקל לאבד בה תקווה. אנחנו כמחנכים צריכים להחזיק תקווה זו ולעזור לתלמידינו לפתח אותה.
ה. תקווה וכוחם של הצעירים לתת טון של גבורה עילאה
א.ד גורדון, חלוץ ואיש רוח, חי ופעל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הוא נדהם מעוצמתה ומהרסנותה של המלחמה, ולצד זה מכוחה להוביל להתעלות של האדם הפרטי מעל כל רצונותיו ועיסוקיו הקטנוניים לטובת התמסרות למען הכלל. התבוננות בכח החיים המתפרץ בזמן של הרג, הוביל אותו לחשוב על הכח העצום שיכול להתפרץ אם נלמד באמת לחיות. במכתב שהוא כותב בנושא, הוא פונה אל עם ישראל כאל עם שהוכיח כי יש לו משאבי רוח המאפשרים להחזיק תקווה אל מול כח האגרוף שיש לאומות, וקורא לו לקחת על עצמו, דווקא עכשיו, לממש את כח החיים:
מובן שלעת עתה אין להגיד במלים אחדות ובדברים ברורים מה עלינו לעשות, שהרי אין חיים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש, ואין יוצרים על פי הזמנה ועל פי תכנית קבועה מראש. בייחוד בשעה זו, שאין בטחון ביום המחר, שאין לדעת מה ילד היום. העיקר הוא, כי עלינו להרגיש בכל כוח נשמתנו, כי השעה היא שעת עבודה גדולה לנו, עבודה פנימית, אינטנסיבית, הדורשת ריכוז גמור בה והיסח הדעת, במידה שאפשר להסיח, מכל מה שאינו בידינו, מכל מה שאנחנו איננו יכולים לפעול כנגדו מלבד ב’אוי ואבוי!' וזה לפי דעתי תפקידם של הכוחות הצעירים שבקרבנו, אלה העובדים והשואפים ליצירה, שבשעה קשה זו עליהם לתת את הטון, טון של גבורה עילאה. כי לגבורה עילאה אנחנו זקוקים עתה, ומי יודע עד כמה נהיה עוד זקוקים.
התקווה של גורדון נולדת מתוך אמונה כי יש לנו משאבי רוח ויכולת לפעול לשיפור מצבנו, והיא כוללת קריאה לפעולה. הקריאה אינה קונקרטית, שכן גורדון לא באמת יודע מהו הדבר שיפתור את המצוקה הנוכחית, אבל הוא יודע שאין תקווה בלי פעולה, ושמי שיכול לחלום וגם לממש הם הכוחות הצעירים שבקרבנו אם יפעלו מתוך אומץ וגבורה עילאה.
בימים אלו אנו מגלים שוב ושוב את עוצמתו האדירה של הדור הצעיר שלנו, את הנכונות שלהם לפעול מתוך אומץ וגבורה עילאה. יהי רצון שנצליח, כמחנכים, לטעת בהם תקווה ולאפשר להם להביא את עצמם באופן שיבנה לנו עתיד טוב ומלא חיים.