א
שמחת תורה, שבת ה – 7.10.24, לעניות דעתי היום הקשה ביותר בתולדות המדינה, שני לו ה – 6.10.1973 יום פריצת מלחמת יום הכיפורים. יום שבר וטלטלה זה הוביל אותנו למלחמה שנכפתה עלינו כבר למעלה מ – 300 ימים ואין אופק.
מלחמת חרבות ברזל מכונה בפי לוחמים רבים "מלחמת העצמאות השנייה". האמירה הזאת מבטאת תחושת סכנה קיומית שרבים מאיתנו חשו לראשונה. היא קשורה למשך המלחמה, לכמות הנפגעים וגם לתהליכים החברתיים המתחוללים בתוכנו בתקופה זו ובתקופה שקדמה לה: הקשר בין הצבא לחברה, השסעים והמחלוקות ויותר מכל האתגרים הגדולים שאנו ניצבים מולם כאומה במספר חזיתות.
על כן מציאות זו מחייבת אותנו כחברה לבירור עומק – "חריש עמוק" בכל מערכות חיינו. לכל ברור שיש צורך בחקירה של המערכות הצבאיות, המודיעיניות הפוליטיות והמנהיגותיות.
אבל אם מבקשים אנו לעשות בירור עומק אמיתי, חייבים אנו לרדת לשורשים ושורשים משמעותם חינוך.
במאמר קצר זה אנסה להשוות את מטרות מערכת החינוך כיום למטרות והערכים שהיו בבסיס הציונות וגם לאחר הקמת המדינה מיד לאחר מלחמת העצמאות. אנסה לבחון מה מהם רלוונטי לאור המציאות שטפחה על פנינו והאם עלינו לשוב לאותם טקסטים שהעלו אבק משך השנים בארכיונים.
ב
ונתחיל מהיום,
בראש תכנית העבודה שלו לקראת שנת הלימודים שבפתח הציב משרד החינוך שלוש מטרות עיקריות[1]:
- "חיזוק ופיתוח ההון האנושי במערכת החינוך:
בין היעדים של מטרה זו: שיפור איכות ומצוינות של צוותי ההוראה והניהול במוסדות החינוך, וביסוס ושיפור השלומות (Well Being) של צוותי החינוך. - למידה רלוונטית, המבססת ללומדים ידע, מיומנויות וערכים:
מטרה זו כוללת בין היתר את היעדים הבאים: קידום האוריינות השפתית וקידום תפיסה הוליסטית המשלבת היבטים רגשיים וחברתיים בלמידה, לרבות חיזוק תחושת המוגנות. - חיזוק הלכידות החברתית כבסיס לחיים בישראל מתוך אחריות לשותפות מערכת החינוך בתיקון חברתי בין יעדי המטרה: הטמעת חינוך לשייכות, זהות ואחריות חברתית בשגרת בית הספר, וחיזוק המכנה הישראלי המשותף."
כששלושת הערכים המובילים שקבע משרד החינוך לשנת תשפ"ה הם: הון אנושי, לכידות חברתית ולמידה.
ראשית אני סבור שהמטרות ראויות בהחלט אך הן מציבות אתגרים רבים ושאלות רבות. בניהן: כיצד משיגים לכידות חברתית? באילו ערכים מדובר כשכתוב למידה מבוססת ערכים?, איך מחזקים את המכנה הישראלי המשותף בפועל? מה זה באמת חינוך לשייכות וזהות? ואיך מעצבים זהות בימינו?
ויותר מהכל מה ערכו של החינוך הממלכתי והחינוך הלאומי בימינו.
ג
הבה נצא במסע אל העבר,
אחד העם[2] שנחשב אבי הציונות הרוחנית קובע שישנם 4 יסודות לחינוך הלאומי[3]:
- השפה העברית.
- הספרות העברית: ובייחוד הספרות היהודית של ימי הביניים בהם נכתבו ספרי המוסר וההגות הפילוסופית היהודית.
- הקשר לארץ ישראל: "אני כאן, איפה שכל צעד, כל אבן הם חתיכת היסטוריה רווית–דמים, איפה שרואים מכל הצדדים רק מקומות היסטוריים, ואיזה מקומות! הר–ציון, הר–הבית, הר הזיתים ובכל רגע אתה מרגיש סבל של אלפי שנים, מלחמות וזכרונות שעשו רושם בעולם […] רק כשנמצאים כאן מרגישים כמה מצחיק וכמה משונה הוא הרעיון המטריאליסטי הפלשתיני המודרני, שהיהודים יכולים לוותר על ירושלים! ירושלים הינה לבה של ארץ ישראל, בעיקר בשביל היהודים".[4]
- מוסר היהדות היה היסוד הרביעי והמהותי ביותר של החינוך הלאומי: "שני אלה הצדדים של החיים הלאומיים — התפתחות הקולטורא הלאומית וחנוך העם ברוחה […] הם תלויים זה בזה ואי אפשר לאחד בלי עזרת חברו. אם אישי האומה אינם מלאים רוחה של הקולטורא הלאומית, התפתחותה של זו סופה להפסק, וכוחות היצירה שבאומה נבוֹל יבלו או יתפזרו לכל 'רוח'. ולהפך, אם כוחות היצירה שבאומה אינם משמשים להתפתחותה של הקולטורא הלאומית עד כדי צרכה, החינוך הלאומי של הקטנים ושל הגדולים נעשה צר ומצומצם, צינורות השפעתו מסתתמים והולכים, ורבים מאישי העם פונים למלאות סיפוקם הקולטורי מחוץ לגבול עמם וצורתם הרוחנית מאבדת מעט מעט את 'החותם הלאומי…"[5]
20 שנים לאחר מותו של אחד העם קמה מדינת ישראל ולה חוק חינוך ממלכתי. כשצוללים למטרות החינוך כפי שהוגדרו בחוק החינוך ב – 1953 (ועברו עריכה בשנת 2000)[6], רובן קשורות לחינוך הלאומי, ובניהן:
"…לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו;ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל; ללמד את תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם, לטפח מעורבות בחיי החברה הישראלית, נכונות לקבל תפקידים ולמלאם מתוך מסירות ואחריות, רצון לעזרה הדדית, תרומה לקהילה, התנדבות וחתירה לצדק חברתי במדינת ישראל;לפתח יחס של כבוד ואחריות לסביבה הטבעית וזיקה לארץ, לנופיה, לחי ולצומח…"
ד
שנה מאוחר יותר כשנשאל בן גוריון מה הן מטרות חינוך הנוער במדינת ישראל השיב כי ניתן לסכמם ב – 4 מילים[7]:
- "יקר האדם: לחברה, לעם לתרבות לשלום לעזרה העצמית…האדם נברא בצלם אלוהים
- יהודי – מעורה במורשת הגדולה והעשירה של עמנו
- חלוץ- אדם מאמין ביכולות בכוחו ובאחריותו המוסרית וההיסטורית
- לוחם – כל אחד מאיתנו צריך להיות מוכן מאומן ומצויד להגן על ערכי חיינו"
וחותם בן גוריון במשפט: "על כל נער ונערה בישראל להכין עצמם שיהיו ראויים להיקרא בשם אדם, יהודי, חלוץ ולוחם."
20 שנים מאוחר יותר מחדד יגאל אלון, (לדעתי שר החינוך הטוב ביותר שהיה למדינת ישראל) 5 יעדים שרלוונטים בחינוך הפרטיקולרי בישראל[8]:
- "חיזוק זיקתו של בן הארץ, היהודי, לא רק למדינתנו אלא גם לעמו בכל תפוצתיו.
- קליטה חברתית ותרבותית של גלי העלייה שכן מדינתנו אינה תכלית לעצמה אלא מכשיר להגשמת יעודה האמיתי – קיבוץ רוב העם היהודי בארצו ההיסטורית
- חינוך לערכי החלוציות והעבודה
- חינוך ערך האדם ולערבות הדדית
- חינוך הדור הצעיר לשילוב יחד של אהבת השלום וכורח ההתגוננות. אין לך דבר צודק יותר מאשר הגנתו של אדם על ביתו ועל עמו בפני תוקפנות, ואין לך דבר נעלה יותר מאשר אהבת השלום."
ה
כשמתבוננים על ציר הזמן בכתבים של אחד העם, בן גוריון ויגאל אלון נשאלת השאלה האם לא סטינו? אולי הקדשנו יתר על המידה את המקצועות הריאליים על פני מקצועות הרוח.
ומה עוד הדגשנו? את היחיד אל מול הכלל, המיצוי האישי במקום ערך השליחות, ואת העיוני/ ריאלי על פני החקלאי והמקצועי.
אם אנו מבקשים לחזור לשורשים, עלינו לחזור לחינוך הלאומי, חינוך שמקדש את הכלל על הפרט, ערכי חלוציות ועמל לשוב לחזק את המקצועות ההומניים: ההיסטוריה, התנ"כ, הספרות והשירה העברית כשהאתגר הגדול לא רק ללמדם לבגרות אלא לחבב אותם על הנוער שכמהה לרוח כאדם הכמהה למים במדבר.
פרופ' צבי לם[9]. קובע שלשאלה "את מי משרת החינוך?" ישנה שלוש תשובות אפשריות[10]:
- החינוך משרת את החברה
- החינוך משרת את היחיד
- החינוך משרת את התרבות
ו
על בסיס חלוקה זו מבקש אני לסכם את התובנות ממאמר קצר זה:
במישור החברתי ארצנו תזדקק בשנים הקרובות לנוער חלוצי שיישוב ליישב את עוטף עזה והגליל, שייבחר בדרך השליחות בהתיישבות, בחינוך ובחקלאות, שייבחר בשירות הציבורי, בצבא ובמשטרה שכן מערכות אלו זקוקות לריפוי וחיזוק וכולנו תלויים בהם. האם דרושים לנו גם רופאים או אנשי ונשות היי טק וחדשנות התשובה היא בהחלט כן. אבל רופאים ואנשי היי טק חלוצים המונעים לא רק מרצון מימוש עצמי אלא גם מתחושת שליחות. זה גם המקום להזכיר את השיחה המפורסמת בין ז'בוטנסקי לטורמפלדור מ1916 על נושא החלוציות. טרומפלדור קובע שחלוץ זה דרך ולא מקצוע[11]: "חסר גלגל? – אני הגלגל. חסרים מסמר, בורג, גלגל תנופה? קחו אותי. צריך לחפור אדמה? אני חופר. צריך לירות? אני חייל. משטרה? רופא? עורכי דין? מורים? שואבי מים? בבקשה, אני עושה את הכל…"
במישור התרבותי אנו זקוקים למנהיגים המכירים את הטקסטים והערכים על בסיסם נוסדה המדינה מנהיגים ישרים המונעים מתוך יושרה דוגמא אישית, צניעות ושליחות.
במישור היחידאי בני ובנות הנוער היוצאים משערי בית הספר זקוקים יותר מ – 5 יחידות במתמטיקה ובאנגלית לעמוד שידרה חזק הנשען על אוצרות תרבות ורוח שיסייע להם באתגרים הגדולים הניצבים בפניהם בשירות הצבאי ובשנים לאחריו.
יעד מספר אחד בעייני של מערכת החינוך במישור היחדיאי חייב להיות חוסן.
בתקופה זו עת אנו פוגשים אלפי חיילים שפגועים לא רק בגוף אלא גם בנפש אנחנו מבינים שהחוסן הוא לא רק יעד מרכזי במערכת החינוך הוא יעד לאומי.
איך בונים חוסן אישי?
אחד העם מחשובי המעצבים של התרבות היהודית החילונית טוען שחוסן תלוי בעוצמת הזהות[12]:
"ומי זה לא ידע את האמת הפסיכולוגית הפשוטה הזאת, שייסוריו של אדם נעשים קשים ביותר וכבדים מנשוא, אם מכיר הוא עם זה בלבו, שיסורים אלו אין טעם ומטרה להם? ובכן, אותו הצורך עצמו של מלחמת הקיום מחייבנו לתת לילדי ישראל משען מוסרי פנימי בשביל חייהם הקשים לעתיד. צריך שידעו ויחבבו אותה היהדות שעליה עתידים הם להילחם ולסבול כל ימי חייהם."
דברים דומים ניתן למצוא בכתבים של ויקטור פרנקל ששואב מניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה יכול כל איך" ובספרו של נתן שרנסקי "בזכות הזהות"[13]
נוסף לעיסוק בזהות, חוסן ניבנה גם ע"י אמצעים נוספים:
- מפגש בלתי אמצעי עם השטח: טיולים ארוכים ושבועות מחנאות.
- החינוך הגופני ככלי חינוכי מרכזי
- החינוכי החקלאי ומלאכות הבניה והעמל.
שלושתם צרכים להיכנס כיעדי משנה תחת מטרת העל של חוסן אישי.
דבר שצריך לבוא לידי ביטוי במערכת הגפ"ן, בתקציבים ובתכנית העבודה.
ז
האמת היא שאין צורך להמציא מחדש כלום. ולא חידשתי כלום במאמר זה. בדיוק כפי שבעולמות הצבאיים: תמרון, אש ומודיעין, הבינו במערכת הצבאית שיש לשוב ליסודות של משקפת ומקלע, בסיס אש, איגוף וחיפוי. כך גם בעולמות החינוך אנו נדרשים ליסודות שעל בסיסים קמה המדינה, ובכך להעניק למנהל בית הספר ולמורה שניצב מול בני הנוער בבואו לחנכם ללכידות לשייכות ולזהות משענת איתנה לחנך על בסיסה.
לסיום מבקש אני לסיים עם דבריו של בן גוריון על משמעות החינוך והמחנכים[14]:
"אם יש בישוב גוף אחד שיש לו זכות זו יותר מאשר לגופים האחרים, הרי זה ציבור המורים שבידיו הופקד הדור הצעיר, זאת אומרת, האומה העתידה. בית ספר מתוקן, ההולם את צרכי הדור והעם, ומורים היודעים את יעודם ומוכשרים לקיימו, מן הדין שהם יהיו בראשי המעצבים את דמותו של הדור החדש….ביטחון מדינת-ישראל אינו תלוי באמצעים חמריים בלבד, – אפילו לא בעיקר – אלא בכשרו של העם כולו לעמוד בשער, בשעת הצורך, להילחם ולנצח. הכשרה זו של העם …בעיקרה זוהי משימה חינוכית. "
