להאחז בהיסטוריה, להאחז בציונות

להאחז בהיסטוריה, להאחז בציונות// אבשלום בן צבי

"וְיֶתֶר דִּבְרֵיך אֲבִיָּם וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יְהוּדָה".[1]
א
בתקופת המקרא, עם ישראל כתב היסטוריה. הוא הבין את עצמו כחלק מההיסטוריה, וההיסטוריה שלו נכללה בין ספרי התנ"ך המוכרים לנו או בספר דברי הימים למלכי יהודה, ספר דברי הימים למלכי ישראל, וחיבורים נוספים שקיומם מוזכר בתנ"ך אך הם עצמם לא נשמרו לאורך ההיסטוריה. גם בימי בית שני היהודים כתבו היסטוריה, כמו בספרי המכבים או בספריו של יוסף בן מתיתיהו.
לאחר חורבן הבית השני, ועוד יותר מכך לאחר חורבן הקהילות היהודיות במרד התפוצות ולאחר מכן במרד בר-כוכבא, היהודים הפסיקו כמעט לחלוטין לעסוק בהיסטוריה. תפישה היסטורית היא תפישה של השתנות, של התפתחות, של תהליך שלאנשים ולבחירותיהם יש השפעה עליו. היהודים, לעומת זאת פיתחו תפישה א־היסטורית, של דפוסים קבועים, חוזרים, שאירועי המציאות וזכרון העבר משתלבים לתוכם ושלפעולה האנושית אין השפעה ממשית עליהם. גם שאלת גורלו של העם היהודי התפרשה לפי הדפוסים האלה: דפוסים של חטא ועונש, גלות וגאולה, גזרות, פרעות והצלה. שרידותו של העם היהודי לאורך הגלות הוסברה כחריגה מההיסטוריה הכללית של שאר העמים. כתוצאה של דבקות היהודים באי-הִשתנוּת. ההיסטוריה האנושית מתקדמת, ממלכות עולות ונופלות, והיהודים ממשיכים להתקיים כפי שהם לצידה של ההיסטוריה ומחכים בכל יום למשיח שיבוא בקץ ההיסטוריה.
ב
בתקופה המודרנית הופיע "מרד" יהודי נגד התפישה הזו. קרל מרקס כתב:
"היהדות לא השתמרה למרות ההיסטוריה, אלא באמצעותה של ההיסטוריה."[2]
היהודים שהשתלבו במודרנה, וביניהם הציונים, ביקשו להבין את העבר היהודי שוב כחלק מההיסטוריה האנושית ולא כחיצוני לה, וכמוהו גם את העתיד היהודי. כך כתב צבי לם:
"הציונות דבקה בהיסטוריוסופיה שנולדה על ברכי ההשכלה וההתבוללות, ולפיה היהדות היא תהליך ולא תופעה. הלגיטימציה של הציונות הייתה בלתי אפשרית כל עוד נתפסה היהדות כמהות עומדת ובלתי משתנה. הציונות קמה כדי לשנות, והיה עליה לתת הכשר עקרוני לכך. המעבר מתפיסת היהדות כתופעה שאין לזמן השפעה עליה (ואם יש — השפעתו שלילית) אל תפיסתה כתהליך – כהוויה הנתונה לתמורות המתחוללות גם מכוח רצונם ופועלם של המעורבים בה – היא, בניתוח אחרון, חילון של תולדות היהודים."[3]
אל מול "השאלה היהודית" – האם וכיצד יכולים היהודים להשתלב בחברה המודרנית – בחרו הציונים בתשובה לפיה הדרך לקיום יהודי בעולם המודרני היא כעם ריבוני המאמץ את ערכי המודרנה ומיישם אותם כשהוא עומד ברשות עצמו, בארץ־ישראל. תפישה זו היתה רחוקה מלהיות מובנת־מאליה בזירה הציבורית היהודית. כנגדה פעלו זרמים חזקים מאוד שהתנגדו לתפישת היהדות כתופעה הנתונה לתהליכי השתנות, לתפישת היהודים כלאום, או לשאיפה שלהם לריבונות בטריטוריה עצמאית, והציעו תשובות אחרות לשאלה.
התשובה הציונית לשאלה היהודית באה לידי ביטוי ב"תוכנית בזל", שהתקבלה בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 כמצעה של "ההסתדרות הציונית":
"הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בפלשתינה, המובטח לפי משפט הכלל."
הבחירה בדרך הזו כרוכה בשני מהלכים תודעתיים ומעשיים:
היהודים חוזרים לפעול כתנועה לאומית מאורגנת בזירה הפוליטית-מדינית.
הדרך שבה נעשית החזרה הזו היא כמשתתף שווה ערך במסגרת "כללי המשחק" של היחסים הבינלאומיים. "עם ככל העמים" כחלק מ"משפחת העמים".
"עם ככל העמים" לא במובן של טמיעה בין העמים, אלא במובן של פעולה כעם יהודי באותה הזירה של לאומיות מודרנית, שבה פועלים העמים האחרים. משפחת העמים אינה בהכרח משפחה סימפטית במיוחד ביחסים בין בני המשפחה, אבל עם ישראל יהפוך לחלק מהמשפחה הזו ויחפש את תיקון חייו ואת תיקון העולם כשהוא חלק ממנה. היחסים בין ישראל והעמים יוצאים מהדפוסים המיתיים הא-היסטוריים, והופכים ליחסים בין לאומיים רגילים. כפי שכתב הרצל ביומנו:
"ארץ-הבחירה, שבה אפשר שיהיה לנו חוטם מעוקם, זקן שחור או אדום ורגל כפופה בלי שנהיה משום כך לקלסה. במקום שנוכל סוף-סוף לחיות כאנשים חפשים על אדמתנו. במקום שגם אנו נזכה בכבוד כגמול על מעשים גדולים, ונחיה בשלום עם כל העולם, אשר שחררנוהו על-ידי שחרורנו, העשרנוהו בעשרנו וגידלנוהו ע״י גדלותנו.
כלומר, קריאת-הלעג ״יהודי!״ תהא למלת-הכבוד, כמו גרמני, אנגלי, צרפתי, בקצרה – כשמות כל עמי התרבות."[4]
הבחירה לחזור כעם יהודי אל ההשתתפות הפעילה בהיסטוריה ובפוליטיקה המדינית היא גם הבחירה לצאת מתודעת הדפוסים הא-היסטוריים היהודיים של קטבים ומחזורים של גלות וגאולה ויחסי-עויינות קבועים בין ישראל לעמים, אל מבט ריאלי, היסטורי, פוליטי על מצבם של היהודים בעולם, וספציפית על מצבה של מדינת ישראל. ההיסטוריה של עם ישראל מיקמה את המולדת שלו לחופו המזרחי של הים התיכון, והתכונות הגיאוגרפיות של מקום זה עיצבו בתורן את ההיסטוריה של עם ישראל. ארץ־ישראל, לאורך כל ההיסטוריה האנושית, שוכנת באזור תווך בין שני מרכזים דמוגרפיים ומדיניים גדולים: בדלתת הנילוס ובסהר הפורה. היא אזור מעבר של נתיבי מסחר חשובים בין יבשות גדולות ואזורים מרוחקים, ובמאה השנים האחרונות היא גם אזור מעבר של נתיבי אנרגיה חיוניים עבור הכלכלות הגדולות של העולם. הנתונים האלה הפכו אותה לאורך ההיסטוריה למוקד של מאבקים בין המעצמות האזוריות, והקשו מאוד על קיום יישות מדינית קטנה, עצמאית וריבונית, בתווך שבין שאיפות השליטה והאינטרסים המתנגשים של המעצמות השונות.
מול האתגרים האלה נאלץ עם ישראל להתמודד בתקופת שבתו בארצו, ומולם נאלצת הציונות להתמודד מאז ראשית שיבת־ציון המודרנית.
הדרך שבה בחרה הציונות להתמודד עם האתגר לא היתה הסתמכות על הבטחה אלוהית, על סגולה ייחודית של היהודים, או על גאולה מטאפיזית – אלא בכניסה אל הזירה המדינית הבינלאומית, בכליה המקובלים: מימוש הזכות להגדרה עצמית של העם היהודי על בסיס הסכמה בינלאומית, "לפי משפט הכלל". המדיניות הציונית דגלה בפיתוח המזרח התיכון לטובת כל יושביו, על בסיס שיתוף פעולה אזורי והסכמה בין־לאומית שמנטרלת את המאבקים בין המעצמות ומאפשרת למדינות האזור ריבונות ועצמאות. לא כמדינת חסות של מעצמה אחת המשמשת כמכשיר במאבקיה כנגד מעצמות אחרות ובני חסותן באזור. מדיניות זו שאפה לשיפור דפוסי היחסים הבינלאומיים ממאבקי־אינטרסים לשיתופי־פעולה למען האינטרס המשותף, וחיפשה את בעלי בריתה בתוך המערכות הפוליטיות של המדינות השונות. למרבה הצער, היא נתקלה בהתנגדות עזה של יריביה, שבמקרים רבים היו אלה שגברו ועיצבו את המציאות בשטח בכיוון שונה.
ג
המלחמה שמתנהלת בשנה האחרונה ברצועת עזה ובזירות נוספות, שהיא השלב הנוכחי של מאבק בן כמאה שנים כנגד הציונות, היא כר פורה לערעור פנים־יהודי על ההיגיון ועל התפישה הציונית. המאבק האסלאמי הקיצוני כנגד הציונות מצד החמאס ובעלי בריתו, לצד האיבה האנטי־ציונית הקיצונית המתגלה מצד הגורמים ה"פרוגרסיביים" לכאורה במערב, מהווים פיתוי חזק לנסיגה מהתפישה ההיסטורית בחזרה אל דפוסים א-היסטוריים. קל לחזור אל ביטויים כמו "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב"[5], אל התודעה של עם ישראל ככבשה בין שבעים זאבים (התלויה ברועה המציל אותה מכולם)[6], או אל ברכתו-קללתו של בלעם: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב".[7] קל להצמד לביטויים נפוצים מאוחרים יותר לפיהם "הערבים אותם ערבים", ו"כל הערבים אותו הדבר", וכל העולם בעצם אנטישמי ו"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו".
אלא שתפישה כזו, שמקורה בתודעה הא-היסטורית של הגלות ובמתנגדי הציונות מבית, היא מהלך מסוכן של נסיגה מההיסטוריה ונסיגה מהציונות. זהו מהלך המבקש להחריג את עם ישראל מההיסטוריה ולהוציא אותו ממשפחת העמים וממשפט הכלל. תפישה כזו מנטרלת את תודעת האחריות של היהודים למצבם, ומחזירה את תפישת המציאות של היהודים אל התפישה הגלותית, לפיה אירועי ההיסטוריה הם "גזירת גורל" שאותה לא ניתן להיטיב באמצעות הפעולה שלנו, אלא רק לשרוד מתוך דבקות בציפיה לגאולה.
שלמה אבינרי כתב:
"המהפכה הציונית לא נסתיימה. היא לא נסתיימה עם הקמת המדינה, ולא עם ניצחון במלחמה זו או אחרת, היא לא נסתיימה ולא תסתיים אפילו עם השגתו של שלום מלא עם כל מדינות ערב. כי המהפכה הציונית היא ביסודו של דבר מהפכה מתמדת: מהפכה נגד הכוחות ההיסטוריים החזקים וכבדי המשקל, שבחלקם לפחות מצויים בעם היהודי פנימה, שהפכו את העם היהודי מעם הנושא את עצמו מבחינה כלכלית-חברתית ונושא באחריות לגורלו, לעדה החיה בשוליהם של קיבוצים זרים […]. לכן, ארץ ישראל נקנית בייסורים, לכן המהפכה הציונית, היא בהכרח גם מהפכה חברתית מרחיקת לכת, לכן הציונות היא מהפכה נגד ההיסטוריה היהודית."[8]
ד
אל מול מגמות מסוכנות אלה של "בריחה מההיסטוריה" ומההשתתפות ב"כללי המשחק" של המערכת הבינלאומית שבלעדיהם אין למדינת ישראל יכולת קיום ריבונית, יש להיאבק ולהיאחז בתפישה ההיסטורית של העבר היהודי, ובתפישה הציונית של העתיד היהודי. צריך לדבוק בתפישה שמציאות הקיום של החברה הישראלית, הן בדמותה כלפי פנים והן וביחסיה עם מדינות הסביבה והעולם, אינה חלק מדפוס א-היסטורי קבוע ובלתי־משתנה, החורג מההיסטוריה של שאר העמים. היא חלק מתהליכי השתנוּת מתמידים, שבתוכם יכולה הפעולה המאורגנת של בני האדם לדחוף לשינוי המציאות בכיוון חיובי.
כפי שכתב יגאל אלון כבר בשנת 1959:
"מסתבר, כי נגזר על העם היושב בציון לחיות וליצור בהוויית התגוננות משך זמן לא קצר בעתיד, ומוטב כי הוויה זו תהיה יותר רציונלית ומפוכחת ופחות אמוציונאלית ופאטאליסטית, כדי שהעם ומוסדותיו יכלכלו בהשכל ודעת את מעשה יצירת הכוח הלאומי והצבאי, מתוך ראיית מטרת ההתגוננות האמיתית, שאינה מוגבלת אך בהתרעת האויב מלתקוף, אף לא רק בנצחון בקרב המתלקח, אלא מכוּונת להשגת שלום ולשיתוף פעולה עם האויבים של היום."[9]
זהו אחד האתגרים הגדולים שמציבה בפנינו המלחמה הקשה כנגד הציונות שבה אנחנו נתונים. האתגר לשמור על העמדה הציונית הוא גם האתגר לשמור על הוויה יותר רציונלית, היסטורית ומפוכחת, ופחות אמוציונלית, א-היסטורית ופטליסטית.
כדי להתמודד עם האתגר הזה, צריך לתגבר את לימוד ההיסטוריה. אי אפשר להבין את מציאות חיינו בלי להכיר את הנסיבות שבהן היא צמחה: צריך ללמוד את ההיסטוריה של היהודים לאורך הדורות ובמודרנה; צריך ללמוד את ההיסטוריה הכללית שבתוכה היו שלובים והתפתחו חייהם של היהודים; צריך להבין את נסיבות עליית המודרנה ואת מתנגדיה, בעולם הרחב ובתוך העם היהודי; צריך להכיר ולהבין את ההגות וההיסטוריה של הציונות ושל מתנגדיה; צריך להכיר את ההיסטוריה של המזרח־התיכון ושל יחסי הערבים, היהודים והציונים בתוכו, ואת מקומו במערכת הבינלאומית. צריך לעשות כל זאת לא כלימוד של היסטוריה "יבשה", "משעממת" ומנותקת מהווה, אלא כחלק מהדיון החי בשאלות חיינו וזהותנו. יש צורך חיוני ללמוד ולהבין את מציאות הקיום שלנו באופן רציונלי, היסטורי, על מנת לקדם אותה בכיוון חיובי.
במצב כיום, מערכת החינוך הפורמלי כושלת באתגר הלימוד הזה. כדי לעמוד באתגר יש לתקן את המצב במערכת החינוך הפורמלי. ועד שהתיקון יצליח, יש למלא את החסר באמצעות פעילותם של ארגוני החינוך הבלתי־פורמלי: תנועות הנוער, המכינות הקדם־צבאיות, וגופי חינוך אחרים לנוער ולמבוגרים.