להיענות לקריאה

"ומי יודע אם לעת כזו הגעת" – החיים שואלים ואתה עונה / יעקב נוקד

שיא השיחה שבה מנסה מרדכי לרתום את אסתר להסתכן ולפנות אל אחשוורוש מסתיים בשאלה פתוחה: "ומי יודע אם לעת כזאת הִגַּעַתְּ לַמלכוּת?!" (ד14).

דווקא משום שמדובר במגילה מהתנ"ך, ודווקא מפני שמדובר באישיות מופת כמרדכי, לכאורה ראוי היה שתישמע מפיו אמירה ברורה ולא שאלה. משהו מעין "ה' שלחך למלכות. לכי בכוחך זה והושעת את ישראל". ודאות. שליחות. ציווי. אבל מרדכי מותיר זאת כשאלה פתוחה.

מגילת אסתר מלמדת אותנו כיצד נראים החיים האמיתיים: הסתרה שבהסתרה. בחיים האמיתיים אין ודאות פשוטה, אין מסרים ברורים. הכול פתוח ותמיד אפשר להתחמק – ובפרט כאשר הדברים מפחידים ומסוכנים. מרדכי, בחוכמתו, משאיר זאת בשאלה. "ומי יודע אם לעת כזאת הִגַּעַתְּ לַמלכוּת?!".

מרדכי מבין שאסתר צריכה למצוא את התשובה – את הוודאות, הפּשר וגם הכוחות – בעצמה. עליה לבחור בחירה מחודשת בתפקיד שלה. מרדכי היה בעמדת ה"שואל" מטעם החיים, מפני שהחיים תמיד שואלים אותנו – והם שואלים שאלות קשות.

וכך כתב ויקטור פרנקל בספרו "האדם מחפש משמעות" על חוויותיו מאושוויץ:

"מה שהיה דרוש באמת, היה שינוי יסודי ביחסנו אל החיים… בעצם לא היתה חשיבות למה שאנחנו קיווינו לקבל מן החיים אלא למה שביקשו החיים לקבל מאיתנו, מה שנשאלנו על ידם. ועלינו להשיב, לא בדיבור ולא בהרהור אלא בפעולה נכונה ובהתנהגות נכונה".

דרוש אומץ רב כדי להסכים ולהקשיב לשאלות שהחיים מזַמנים לנו. אסתר מתכנסת לצום של שלושה ימים, שבסופם היא מוצאת את הכוחות לבחור מחדש ולהתייצב למשימה שהחיים שאלו ממנה. היא אינה יודעת בוודאות מה יהיה, והיא מודעת לסכנה, באומרה "וכאשר אבדתי אבדתי" (ד16). אבל היא יודעת שזו המשימה שלה, הייעוד שלה, והללו מעניקים פשר ומשמעות אמיתיים לחייה.

בזמנים כאלה, של מלחמה עמוקה בין הטוב לרע, בין החיים לבין המוות ובין האויב לישראל – החיים שואלים כל אחד ואחד מאיתנו "ומי יודע אם לעת כזאת הגעת לכאן?". והשאלה נשארת פתוחה ועלינו להשיב עליה מבפנים. בבחירה מחודשת, "ובחרת בחיים".

ויקטור פרנקל לימד אותנו שכל אחד יכול למצוא את התשובה האישית שלו למשמעות הטוב החיים, הטוב והתקווה. והתשובה האישית הזו, שאתה מוצא בתוכך, היא התשובה שלך לשאלה שהחיים שאלו אותך; ומפני שמצאת אותה בפנים, היא יכולה לחזק, לשמח ולנצח.