א
מושג זה כמו כלי רכב. נניח שאתם משפחה עם 6 נפשות, ורוצים לנסוע מחיפה לאילת. אז אופנוע לא הכי מתאים לכם, קודם כל כי הוא לא מכיל את כולכם. וגם רכב "רגיל" עם 5 מקומות לא מכיל הכל. אבל מצד שני גם אוטובוס לא בהכרח הכי טוב. כי אתה צריך רישיון עליו, והוא מסורבל. וגם אם מצאתם רכב עם 6 מקומות, הוא צריך להיות במצב טוב, אפקטיבי. אם יש לו דליפה קלה בצינור הדלק, הוא יכול להחזיק למוסך, אבל לא בטוח שהוא יכול להחזיק עד אילת. מושג צריך גם כוח פנימי, מעבר ליכולת הקיבול שלו. מושג נכון מחזיק את התוכן שהוא אמור להחזיק, בטח שלא פחות ממה שצריך, אבל גם לא יותר ממה שצריך. ובעיקר, המושג אמור להביא את התוכן שבו ליעד שלו. לפעמים גם עד לאילת. מקום רחוק וזמן רחוק. וזה הכח של מושגים עתיקים. לדוגמה "עמלק".
ב
בימים של הראשונים של המלחמה, כשכולנו היינו בעיקר בהלם, ובטירוף של עיכול, היה חיפוש חזק של מושגים באוויר. מושגים שיחזיקו, יתנו פשר, וגם הכוונה מה עושים. (זה חיפוש שממשיך עד היום, וכנראה ימשיך בעשורים הבאים בישראל). וישר אחד המושגים שנזרקו לאוויר, כדי להגדיר את החמאס, היה "נאצים". ואז התחיל דיון מלומד (אולי קצת מיותר) של הגדרות, האם הם כן נאצים או לא נאצים, בהשוואות מציאותיות, כמות, משך מלחמה, ועוד ועוד.
וגם אני חיפשתי באותם ימים נוראים וסוערים מושגים. כלי רכב למחשבות ולרגשות, ואז הבנתי שהחמאס הם לא נאצים והנאצים הם לא חמאס. אבל שניהם יונקים מאותו רעיון.
ג
ומה שעזר לי להבין את זה, היה סיפור אחד "פרקטלי" מהשביעי באוקטובר. סיפור מופת וגבורה שאני ממליץ להכיר. זהו סיפורו של מיקי, לוחם ביחידה משטרתית מיוחדת מנחל עוז. בראיון (מומלץ) לחדשות "כאן" הוא מספר בבהירות ובקור רוח כיצד הגן באקדח אחד על אשתו ובתו ששהו בממ"ד, כאשר המחבלים שידעו מי הוא, תוקפים את ביתו ורוצים בעצם לחטוף אותו. הוא הרג בסופו של דבר 23 מחבלים, אחד אחרי השני, ופצע רבים אחרים.
הוא מספר שבשלב מסויים המחבלים המתוסכלים הביאו בכח בני ערובה כדי להכריח אותו להכנע. בהתחלה הם הביאו נער בשם תומר הי"ד, שביקש ממנו בדחיפות לפתוח את הדלת ולעזור לו. אחר כך הם הביאו את השכנה שביקשה ממנו בבכי להכנע, אחרת ירצחו אותה. אחר כך הם גררו את הבת שלה, ילדה בת 10, שבבכי היסטרי מבקשת ממנו להכנע, אחרת ירצחו גם אותה. ואז פתאום היא מתעשתת, כשמחבלים אוחזים בה, ובבכי עצום היא אומרת לו "סליחה, אל תצא. אני מצטערת!". ומיקי אומר לה "אני אוהב אותך, אבל אני לא יכול לצאת". תומר הי"ד נרצח, האמא והילדה היו בנות ערובה בעזה ושוחררו. ומיקי הצליח להגן על אשתו ובתו, ולהדוף את גלי המחבלים, עד שהגיע החילוץ.
ד
הרגע הזה שבו מיקי מגן בחירוף נפש על אשתו ובתו, ועומד מול קריאה של אשה ילדה ונער, הוא בעיני ביטוי של תמצית האתגר של המלחמה הזאת. תמצית האתגר שלנו כעם, מול אויב מהסוג השטני ביותר, שטניות שחובה עלינו להבין עד הסוף, אין לנו ברירה אחרת. אחרת היא תטרוף אותנו.
ובלב האירוע הזה, בין מלתעות המחבלים, עומדת ילדה במצב שהוא מראש ועד סוף בלתי אפשרי, ואומרת למיקי "סליחה, אל תצא. מצטערת". גדולת רוח האדם במלא מובנה, אצל ילדה צעירה, שניצחה את החמאס.
ד
אחד המושגים שבני האדם פיתחו הוא "שטניות". אני מבין את המושג "שטניות" כרוע לשם הרוע. זאת אומרת שזה לא רוע על מנת להשיג אינטרסים, כמו אדמה, רכוש, שליטה, השפעה ואפילו נקמה. זה רוע לשם עצמו.
ואחד הביטויים של שטניות – הוא להשתמש באופן שכלי רציונלי ומתוכנן, באיכויות האנושיות ובערכים הנעלים של הקרבן, ככלי עוצמתי כדי לממש את אותו רוע. האנושיות, החמלה, צלם האלהים וקדושת החיים נתפסים כחולשה עיקרית וכמנוף עיקרי להרע. זו אכזריות מהותית. זו שטניות. זהו גיהנום עלי אדמות. וזה המכנה המשותף בעיני בין הנאצים לבין החמאס. החמאס הם לא נאצים והנאצים הם לא החמאס, אלא שניהם התמסרו לאותו רעיון – לדרך השטניות, במאבק שלהם נגד עם ישראל. מאבק על מנת להשמיד.
ה
וככל שלמדתי על השואה, והעמקתי במשמעות שלה, היה דבר אחד שהיה לי הכי קשה כיהודי. מה שהיה לי הכי קשה הוא זה שהנאצים הוציאו לפועל את ההשמדה של העם שלנו – על ידי העם שלנו. זה לא שהם רק כיוונו אלינו נשק וירו, אלא הם גרמו לנו, במניפולטיביות שטנית, להיות אלו שמוציאים לפועל את עיקר ההשמדה במחנות. החל מאסירים יהודים שקיבלו את היהודים שהגיעו ברכבות, והכניסו אותם למקלחות, מיינו את חפציהם, הפעילו את שרשרת ההשמדה, ועד לזונדרקומנדו. לאורך שנים רבות שאלתי את עצמי מה היה קורה אם היהודים כולם היו אומרים לנאצים שהם לא מסכימים לשתף פעולה עם ההשמדה עצמה. ומה שיהיה יהיה. האם היו מתים פחות יהודים?
אין לנו שום זכות לשפוט את אותם יהודים, קודם כל כי לרובם לא היתה בכלל תודעה של עם מאורגן. וכל רצונם היה לחיות, ולשרוד. והם קיוו שאולי גם יקיריהם ישרדו. הם באמת היו בגיהנום שטני עלי אדמות. והנאצים מימשו את הרעיון השטני שלהם, בכך שהם ניצלו את ערך קדושת החיים, את התקווה האנושית שהיא הדבר היקר ביותר עלי אדמות, ואת אהבת האם והאב את ילדיהם ואת אהבת הילד את הוריו. ולמה הם ניצלו את הקדושה, התקווה האהבה והחמלה? כדי לרצוח. ולא רק לרצוח, אלא להביא את היהודי, את הקרבן להפעיל את מכונת הרציחה על בני עמו.
ועוד ביטוי יסודי של השטניות של הנאצים, של הרוע לשם הרוע, היה בשיא המלחמה, כשהיה צריך להחליט האם להשתמש ברכבות כדי לשלוח כוחות להילחם, או להשמיד יהודים. והם בחרו בלהשמיד יהודים. כי עיקר המלחמה שלהם לא היה האינטרס, אלא רוע לשם הרוע, כפי שמסביר פרופ' יהודה באואר בספרו "העם המחוצף".
זו שטניות.
ו
ובשפה העברית יש מילה אחת עתיקה לרעיון הזה – "עמלק". עם שיש לו את כל המערכת האנושית, כולל הבנת אנושיות, וחשיבה רציונלית, חוץ מהנשמה. רעיון שאנו מצווים להילחם נגדו מלחמת חורמה בכל פעם שהוא מתממש. "עמלק" לא מתאר גזע אתני, אלא עם שהתמסר לרעיון. תרבות.
והמושג הזה שורד את מבחן הזמן, כמו הרכב שמחזיק טוב כל הדרך עד אילת, כי הוא רלוונטי למציאות חיינו, המציאות של עם ישראל בעולם המציאותי. וזאת מהות שהמסורת זיהתה כבר לפני אלפי שנים, והיא רלוונטית בעומק המציאות, כמו ווירוס, מחכה להתממש.
והמהות הזו התממשה שוב בשמחת תורה. הפעם על ידי העם היושב בעזה, שהתמסר לרעיון העמלקי. השטני.
ז
ולמה זה כל כך חשוב להבין את המושג הזה? למה כל כך חשוב להבין לעומק את השטניות הזו?
קודם כל כי הבנת המושג עוזרת לנו למסגר את המצב. להבין באמת באיזה אירוע אנחנו נמצאים ועם מה אנחנו מתמודדים. מושג הוא כלי רכב.
ונתחיל דווקא מהעבר. חשוב להבין את השטניות הזו קודם כל כחוב לבני עמנו שלא זכו בכלל להבין מהי תודעת עם, וכמעט לא ידעו שהם יכולים להתנגד, ועד שהבינו מי העם השטני העומד מולם, זה כבר היה מאוחר מדי. וזה עומק משמעות הביטוי "לעולם לא עוד". הם לא יכלו לתפוס זאת, אבל עלינו החובה לתפוס זאת כיום. לעולם לא עוד. ולא פחות מזה, אנו חייבם לתפוס זאת כחוב לבני עמנו העתידיים. כדי להגן עליהם מהשטניות הזו, מתוך תודעת עם היסטורית עתידית.
ח
ובכאן ועכשיו, ועם הפנים לשנים הקרובות, למלחמה הנוכחית יש כמה רבדים של זירות. לדוגמה זירת הסייבר שאף אחד לא בדיוק רואה אותה בפועל אבל היא זירה לכל דבר, ואפילו קריטית. וגם בה יש יעדים, הפסדים וניצחונות. אני מאמין שהזירה העיקרית של המלחמה הזו היא הזירה הרוחנית – הערכית מוסרית. מול השטניות של החמאס. וגם כעת, אנחנו צריכים להפנים שהחמאס יונק מהרעיון שהנאצים ינקו ממנו.
בזירה הזו החמאס מנסים להכריע אותנו. הם מנסים להביא אותנו לשנאה עצמית בכל הרמות של הקיום שלנו כעם. שנאה של העם מול ההנהגה, שנאה של קבוצות בתוך העם, ושנאה עצמית של בני אדם פרטיים. שנאה של אשמה, חוסר אונים, ייאוש וחוסר משמעות. ושנאה היא אחד הכוחות שמניעים היום את העולם, אפילו ברשתות החברתיות. ועדיין, נכון לזמן כתיבת הדברים האלה, הוא ממשיך בשטניות פשוט לשחק איתנו במניפולטיביות במשא ומתן על החטופים, על מנת להמשיך ולהרע לנו. רוע לשם הרוע, תוך ניצול כל הקדוש לנו – קדושת החיים, חמלת ואהבת ילדים, מצוות פדיון שבויים, וערבות הדדית. וזה כבר קרה מראשית הדרך, בהצבת מפקדות מתחת לבתי חולים, ובשימוש באזרחים שלהם עצמם כמגן אנושי. ואם אנחנו לא מבינים את זה, אנחנו ממשיכים להאכיל את המפלצת, עכשיו, ובעתיד.
וככל שחולף הזמן, האויב מחכה שהמציאות עצמה תביא אותנו להרסנות פנימית. לדוגמה הסערה המטורפת סביב אירועי שדה תימן. נוצרה כאן סוג של תכנית ריאליטי בהפקת החמאס, שבה אנחנו כביכול צריכים להחליט באיזה צד אנחנו. בצד של פוגעים מינית או בצד ליברלי. ואנחנו בחוסר חכמתינו התנגשנו והתנגשנו.
ט
ומנגד, יש גם ניצחונות עצומים בזירה הזו. ואולי הניצחון הגדול ביותר שלנו על החמאס בזירה הזו, היה הסליחה האצילית של איריס חיים לחיילים שהרגו את בנה יותם הי"ד בשוגג.
נקודת מסורת שתעזור לנו להבין את עוצמת הניצחון הזה – במדרשים עתיקים נאמר שהיחיד שיכול לנצח את עמלק צריך להיות מבני בניו של יוסף. וכמובן שמדובר בענין רוחני ולא ביולוגי גנטי. ושם מוסבר – למה דווקא יוסף הוא זה שמנצח את עמלק? כי יוסף הוא זה שידע לסלוח. לסלוח לאחיו למרות שעשו לו את הגרוע מכל, מכרו אותו לעבד לכל חייו. ויוסף מצליח לעשות את הנס הזה, כי הוא מכניס משמעות עמוקה לכל הסיפור. הוא אומר לאחיו שהוא מבין שהוא נשלח לגלות על ידי ההשגחה, כדי להכין את בואם למצרים ברעב. זה ניצחון. ולסלוח במצב כזה זה סוג של נס במציאות.
ולמרות כל הבעיות, ההתנגשויות, המחלוקות ופרצי השנאה שקיימים, אני רואה שככל שעובר הזמן אנחנו מתמודדים, ומתחזקים.
י
שווה להחזיק כל הזמן מול העינים את המושג עמלק. עכשיו ובשנים הקרובות. כדי שנוכל לזהות מתי מדובר ב"אתגר עמלק". אתגר רוע לשם הרוע, שהוא מניפולטיבי, עוצמתי ומצמית. ואחרי שנזהה, נוכל להתעשת, ולפעול בצורה מאוזנת. מפתח עיקרי נמצא בידי התקשורת, כל הערוצים מכל הצדדים, שבעיני נכשלת באתגר הזה כישלון מהדהד. עמלק מסובב אותה על האצבע.
ואנחנו עצמנו, צרכני התקשורת, אם נהיה עירניים לעמלק, נוכל לפעול נכון באיזון ובחוסן, קודם כל מול עצמנו, באתגרי האשמה והשנאה העצמית, גם כקבוצות אל מול הקבוצות שאנחנו חולקים עליהן (וזה בסדר גמור), וגם ביחס למדינה ומוסדותיה.
וזאת המשמעות העמוקה של המושג שקצת נשחק – "ביחד ננצח". את עמלק.
