לקחנו ברצינות והיינו מאושרים

 לקחנו ברצינות והיינו מאושרים //נתיבה בן יהודה

(מתוך 'בין הספירות', 1948)

אני רק רוצה להגיד מה זה היה להיות בין האלפים הבודדים שהיו מגוייסים ממש, שלקחו על עצמם להגשים את מטרות הציונות – בנשק, ובלי תמיכה יוצאת מהכלל של העורף. אני חושבת שהדבר הכי גרוע בעולם, שיכול לקרות לבן אדם, זה לצאת לקרב ולמצוא שהעורף לא תמך בך בכלל. לא יכול להיות יותר גרוע. ובכלל – בכל זאת היו בארץ כבר 600,000 איש, אז למה רק כל־כך מעטים היו נכונים בכ"ט בנובמבר, מי יודע. כל הדיבורים האלה, על "העם קם כאיש אחד", אוי. איך שזה נראה, למי שהביט על זה מקרוב מקרוב. איזה "העם". יותר מתאים "איש אחד". איש אחד קם כאיש אחד. או. זה כבר יותר דומה.

איך הרגשנו. ראשית כל לא חשבנו על זה, למה אנחנו ואחרים לא. ואם חשבנו- אז לא דיברנו על זה. היה בנו המון להט. להט של אמונה בצדקתנו. ולהט של אמונה ביכולתנו, והיינו בטוחים שעכשיו עכשיו – זה הזמן להוכיח לכל העולם, ולקחנו על עצמנו קשיים נוראים, והיה לנו סיפוק עצום מכל זה. יכול מאוד להיות שעצם העובדה שלא כולם היו כמונו – נתנה לנו סיפוק עצום. יכול להיות שזה שיכולתי להסתכל מלמעלה למטה על אלה "שלא עשו כלום", יכול להיות שזה מה שנתן לנו את הכוח. אולי זה בכלל מה שנותן כוח לאוונגרד. לחלוצים. אחרי הכל: עיני כל היו נשואות אלינו! וכשעיני כל נשואות אליך- מה שאתה יכול לעשות! וכשאני אומרת "עיני כל" – אני לא מתכוונת למנהיגים. אני מתכוונת לעמך. והם כן העריצו אותנו. בהחלט. בחום.

וזה לא בא לנו ביום אחד. היו מערכות שלימות שהיו מכוונות על הקו היחידי הזה: לייצר "מגשימים". הדביקו אותנו בלהט הלאומי, הלהט לשחרור לאומי. מילדות. מהגן. אולי עוד קודם. בבתי הספר. הקרן הקיימת. החגים. וזה הגיע לשיא בתנועות הנוער, בתקופת ההתבגרות. שרנו בהתלהבות עצומה, רקדנו משולהבים, יצאנו למחנות, טיפסנו על הרים, התכוננו בדבקות "להגשים". איך הסתדרו עם עצמם אלה שלא לקחו בזה חלק – אלהים יודע. והם היו רוב. אבל עליהם לא שמעו. גם היום אי אפשר לשאול אותם: כל אחד מהם, אבל כל אחד- היה אתנו! אני רוצה למצוא אחד שמודה שהוא היה משתמט. ובינתיים אנחנו לקחנו הכל ברצינות. והיינו מאושרים. שמחים בחלקנו, שמחים במטרות שלנו, שלמים עם הכל. צודקים. נורא צודקים, ובטוחים. רק תיתנו לנו – תראו מה שיהיה. לא היו תלונות, אף אחד לא התאונן. לא ביקר, אף אחד לא השמיץ, לא ראה שום דבר רע. לא דיברנו בגנותנו. לא בגנות המנהיגים, ולא בשום טעות. לא הערנו כלום. עצם המושג "בקורת"- היה מושג שלילי. שלילי מוחלט. כמו לזרוק בוץ. לטנף. המושג "ביקורת" השמצות וקיטורים – אפילו המושגים האלה לא היו קיימים. "במדינה בדרך". בינינו, החלוצים הלוהטים, לא היה זכר למושגים האלה. "לא טובים" היו אלה שלא התגייסו למאמץ המשותף, ואלה מבינינו, שלא היו הכי טובים, אמרנו עליהם "הוא לא כוח", "הוא לא חומר מעולה", "יש לו ידיים שמאליות", מקסימום אפשר לעשות ממנו "פקק", אבל הוא לא היה "רע", אפילו אם פספס אפילו אם חטא- אם הוא היה אחד משלנו- סלחנו לו. גמרנו את זה "בנינו".

נתיבה בן יהודה (26 ביולי 1928, תשעה באב ה'תרפ"ח – 28 בפברואר 2011, כ"ד באדר א' ה'תשע"א) הייתה לוחמת פלמ"ח, סופרת, שדרנית רדיו ומילונאית של לשון הסלנג העברי. 

לשיחה:

• מה הלך הרוח החלוצי שעולה מן המקור? כיצד התמודדו המגשימים עם קשיי הדרך?
• מה הקשר ומה הפער בין דרכי ההתמודדות המתוארים לאלו הרלוונטיים כיום?
• מה ניתן ללמוד מהמקור בהקשרים של ביקורת ושיח על טעויות וכשלים? מה הערך, מה המחיר, וכיצד נכון בעיניכם ליישם ביקורת פנימית ובונה בחבורת משימה?