מאמנה חברתית לקהילת ברית

מאמנה חברתית לקהילת ברית / אורי ספיר

א

• "מלחמת חרבות הברזל" סימנה נקודת מפנה בתפיסת הקשר בין האזרח למדינה בישראל. אירועי המלחמה העצימו שיח ציבורי סביב "קריסת החוזה" בין המדינה לאזרח, והציפו שאלות עמוקות לגבי יסודות הקשר החברתי בישראל. מאמר זה מבקש להציע שינוי תפיסתי, תוך התמקדות במעבר מתפיסה של "אמנה חברתית" משפטית לתפיסה של "קהילת ברית" ערכית.

ב

התפיסה הרווחת לפיה המדינה היא תוצר של "אמנה חברתית" בין האזרחים לשלטון, מקורה בהגות הפילוסופית של הובס, לוק ורוסו. לפי תפיסה זו, האזרחים וויתרו על חלק מחירותם הטבעית לטובת השלטון, בתמורה להגנה וסדר חברתי. הקשר בין האזרח למדינה נתפס כחוזה משפטי, שבו לכל צד זכויות וחובות מוגדרות. ההסכם המדומיין מייצר טעם מר אצל החתומים עליו , שכן כל צד 'נאלץ' לוותר על חלק ניכר ממאוויו ע"מ לקיים את אותה התקשרות חוזית. האזרח מוותר באופן יזום על הדבר החשוב לו מכל – חרותו, והשלטון נאלץ להגביל את תאוותו לשלוט באזרחי המדינה בשל מחויבותו לשמירה על זכויותיהם.

"מלחמת חרבות הברזל" חשפה את המגבלות של תפיסה זו. הציטוטים הרבים של פוליטיקאים ועיתונאים שדיברו על "קריסת החוזה" בין המדינה לאזרח, מעידים על תפיסה עמוקה של הקשר בין האזרח למדינה כחוזה משפטי.  כאשר החוזה נפרץ נוצר משבר אמון עמוק בין האזרחים לשלטון. כדוגמא ניתן להביא את דבריו של פרופסור דן אריאלי "מאז אותו יום נורא, נראה שרוב האזרחים תופסים את החוזה שלהם עם המדינה אחרת לגמרי, בסגנון "כשהמדינה צריכה אותנו – אנחנו נגיע, ובמהירות, אבל אנחנו כבר לא מצפים להרבה בתמורה". חלק אולי אפילו חושבים לעצמם עכשיו שאין להם יותר חוזה עם המדינה, שהם לא מאמינים לה יותר; החוזה נשבר, והם נשברו איתו." (מתוך מאמרו בספר 'מר הפקרה')

גם חברי ממשלה בכירים התבטאו באופן דומה "יש חוזה בין המדינה והאזרחים – החוזה הזה הופר – ממשלת ישראל לא סיפקה הגנה לאזרחיה" – כך אמר השר וחבר הקבינט הבטחוני-מדיני ישראל כץ (ראיון לערוץ 12 ב13.10.2023):

"דומה כי אין צורך להרחיב על והמלאכותיות בתפיסה זו. אנסה להסביר על הדיסוננס מנקודת מבט של משרת מילואים שקפץ מביתו לאירועי הדמים ב7.10. האם מילואימניק כזה הינו חלק מהצבא של המדינה ולכן הוא חלק מהמדינה שהפרה את החוזה, או שכאזרח הוא הנפגע מהפרת החוזה של המדינה?"

חולשה מובנית של התפיסה החוזית משפטית, הינה השבריריות שלה בזמני קושי ומשבר, כפי שעלה מהציטוטים שהובאו לעיל. כאשר התשתית לאמנה הינה משפטית, כאשר האזרח חושש או מהפרה יסודית של ההסכם, או שהוא מזהה הפרה כזו, אזי הוא רואה את עצמו כפטור ממילוי חלקו בהסכם, וממילא באותו רגע ההסכם מאבד את תקפו.

ניתן לנתח את החולשה הזו גם מנקודת מבטו של האוייב אשר כוונתו המוצהרת הינה הרס והחרבה של המדינה. כאשר הוא מזהה היחלשות של הזיקה ההסכמית בין האזרחים לממשל, הוא נכנס בתפר הפרום ומייצר קרעים ושסעים בחיבור האזרחים והמדינה ומעמיק אותם עד כדי סכנת חורבן. דומה כי מבט עומק לתקופה שטרם המלחמה הנוכחית, לצד נאומים של מנהיגי החמאס וחיזבאללה, מראה כיצד הם בחרו בעיתוי ההתקפה אל מול הזיהוי הנכון שלהם את העמקת השסעים, כאמור.

ג

אל מול תפיסת האמנה החברתית, ניתן להציע את תפיסת "הברית האזרחית", או קהילת הברית .לפי תפיסה זו, הקשר בין האזרחים למדינה אינו מבוסס על חוזה משפטי בו שני צדדים – האזרח והמדינה המתמודדים על קופה של "זכויות" וכל צד מנסה למקסם את חלקו מסל הזכויות המונח על שולחן המשא והמתן. בקהילת הברית, הקשר בין האזרחים יונק את הוויתו מברית ערכית עמוקה בין מרכיביו. בברית זו אין שני צדדים אזרח ומדינה, אלא צד אחד בלבד, מדינה המורכבת מהתאגדות של אזרחים המבקשים להתאחד למדינה ע"מ לקדם חזון ערכי משותף.

בכתביהם של הוגים ציונים רבים ניתן למצוא תפיסות הרואות במדינה התאגדות על בסיס ברית ערכית ולא על בסיס הסכם משפטי. במאמרו "בניין אומה" כתב אהרון דוד גורדון:

"בנין אומה אינו בנין חברה. יסודותיו לאין ערוך יותר עמוקים. אבני היסוד הם לא רק הסדר המתוקן של החיים הכלכליים והצדק המבוקש בהם, כי אם גם כל המידות של החיים העליונים. פה הולך ונבנה יסוד לא רק לחיים ציבוריים חדשים, כי אם גם לנפשיות ולמחשבתיוּת לאומיוֹת – ומתוך כך גם אנושיות – חדשות."

לתפיסתו המדינה כפלטפורמה לבניין אומה, אינה רק כלי טכני להסדרת החוקים והכללים שיונהגו בחברה, אלא בניין המאפשר יצירה לאומית כמעט אוטופית להגשמת  הערכים הלאומיים והאנושיים. הרב יונתן זקס בספרו הבית שאנו בונים יחד כתב:

"אמנה חברתית נוצרת מתוך הסכמה תיאורטית בין פרטים בחברה לשתף פעולה לתועלתם האישית, אך הברית מדגישה קשר עמוק ומשמעותי יותר, הנטוע בערכים משותפים, באחריות ובמחויבות שמעבר להבדלים בין פרטים".

חוזה המדינה הרצל כבר עמד על כך שהקמת מדינה אינה תכלית וייעוד הציונות. בנאומו בקונגרס הציוני השלישי הגדיר את הציונות אמר את הדברים הבאים:

"אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא לשוב אל ארצנוּ. האידיאל שלנו הולך הלאה מזה; האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה; הוא אידיאל שהוא הולך תמיד קדימה; הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך, כך שבכל פסיעה ופסיעה שאנו פוסעים לפנים, אופקנו הולך לפנינו, ובפרספקטיבה אנו רואים לפנינו תכלית עוד יותר גדולה ונאצלת, שאליה נשתדל לשים את פנינו" .

לדבריו  הקמת מדינה היהודים אינה מהווה רק פיתרון לשאלת גורל יהודי העולם, גורל שבימיו של הרצל, דומה כי הוטל צל כבד על עצם קיומו שלם עם ישראל, אלא מדינה שתהווה פלטפורמה שרק באמצעותה ניתן לממש את ייעודו הלאומי של העם ולהוות מנוף לקידום ערכי יסוד בכל העולם. אותו ייעוד מדוייק יהא נתון לעולם במחלוקת, יש יאמרו כי הוא הקמת חברת מופת "אור לגויים" כדי להנחיל לעולם את המונותיאיזם ו"לתקן עולם במלכות שדי", אחרים יטענו כי הייעוד הוא לבנות חברת מופת המושתתת על ערכי שוויון שסביבם יתאחדו פועלי כל העולם. ככל הנראה ניתן למקם לצד תפיסות אלו עוד אידיאלים רבים. ברצוני לטעון כי יהא היעד האסכטולוגי אשר יהיה, על מנת לקדמו, נדרשים אזרחי המדינה  לכונן ברית לאומית אזרחית רחבה שצירה המרכזי הינו קיומה הנצחי של מדינת ישראל, מדינה אשר זהותה יהודית וערכיה דמוקרטיים ליברליים. ערכים כגון, ערבות הדדית, אמונה באדם, אהבת הארץ ואומץ אזרחי. ציר כזה, המחבר בין  "נפש יהודי הומיה, להיות עם חופשי בארצנו, ו "שחקי כי באדם אאמין כי עודני מאמין בך". מרחב ערכים המאפשר למקם סביבו את רוב מניינה ובניינה של קשת הדעות הציוניות בישראל.

ד

המעבר מתפיסת האמנה החברתית לתפיסת הברית האזרחית נושא בחובו השלכות מעשיות משמעותיות. לפי תפיסת הברית, האזרחים אינם רק מקבלי שירותים מהמדינה, אלא שותפים פעילים בבניינה, בהגנתה, ובקידום ערכיה. הם אינם צרכנים של מוצרים מהשלטון אלא יצרנים של בניית מציאות מתוקנת יותר ע"מ לקדם את הגשמת החזון הציוני המשותף. האחריות להגנה על המדינה אינה מוטלת רק על צבא וגורמי הביטחון, אלא על כל אזרח ואזרחית. האחריות לחיזוקה הכלכלי של המדינה אינו מוטל רק על משרדי האוצר והכלכלה, אלא על שותפות בין בכירי המשק וקטרי הכלכלה הפרטיים והציבוריים לרשויות הממשלתיות, לאנשי ההייטק, לפועלים הבניין, לחקלאים ולכל העובדים ובעלי העסקים יחדיו. האחריות על עתיד החקלאות, על ביטחון המזון, על שמירת האדמות והביטחון הקהילתי, אינם נחלתם הבלעדית של משרדי הממשלה ורשויות המדינה. הם אתגרים שאם אזרחי המדינה לא יירתמו אליהם תוך גילוי אחריות ונקיטת יוזמה, אזי נמשיך להתלונן על הפרת הסכמים. כדי להבטיח את עתיד המדינה בתחומים אלו על אזרחי המדינה לקחת חלק פעיל בהובלה וביישום של הפעולות הנדרשות להבטחת קיומה הנצחי של מדינת ישראל כפלטפורמה להגשמת ערכים.

ה

דומה כי מה שקרס סופית ב7 לאוקטובר אינו ההסכם בין המדינה לאזרחים, אלא תפיסה מוטעית שהתפשטה בעשורים האחרונים בקרב חלקים נרחבים בארץ. לפי תפיסה זו המאבק על  עתיד קיומה של המדינה הסתיים בהצלחה, המאמצים לייצר חוסן צבאי, מדיני כלכלי וחברתי באו על מימושם באופן מספיק ע"י הדורות הראשונים לתקומת המדינה וכעת דורנו יכול לשבת "איש תחת גפנו" לבצע "אקזיט" על ההשקעה בדם ביזע ובדמעות של הדורות הקודמים  ולדאוג לעצמנו כיחידם וכשבטים "איש לאהליך ישראל", כאשר קיימת ישות משפטית (עלומה) ששמה מדינה, ישות אשר הדאגה להמשך הקיום בארץ מוטל עליה ולא על אזרחיה.

התבוננות במעשה הקמת המדינה, מתקופת מבשרי הציונות ועד למלחמות ישראל שלאחר הקמתה, מראה כי התקיימה ברית כזו, גם אם לא באופן מודע ומוגדר, ברית זו היתה ברית גורל, שכור ההיתוך ההסטורי, הכואב והמדמם של תולדות היהודים בגלות,  כפה על חבריה להתנער מאפר הגלות, מהרציחות, ומההשפלה הלאומית ולהילחם לשינוי הסטורי ע"י הקמת מדינה בעלת עוצמות צבאיות כלכליות ומדיניות. מיקוד וריכוז המאמצים הלאומיים בשינוי הגורל ע"י ביסוס עוצמתה הפיזית של המדינה, דחק לשוליים, בתקופת ההקמה, את הצורך בכינון ברית ייעוד, ברית שעל בסיסה של ברית הגורל, תייצר את השאיפות הגדולות של תיקון העולם, בלשונו של יגאל אלון  "הציונות היא תנועה להגשמת יעדים אוטופיים באמצעים ריאליים". נראה כי נדרשת סינטזה בין ברית הגורל הציונית לברית הייעוד, שכן ההסטוריה הקרובה מלמדת שאין לאף אחת מהן קיום עצמאי והן תלויות הדדית זו בזו.

השבר הנורא שהחל את מלחמת חרבות הברזל, הציב מראה בפני העם היושב בציון. התמונה הניבטת ממראה זו מציבה בפנינו ובפני הדורות הבאים אמת פשוטה. המאבק על המשך קיומה של המדינה נמצא בעיצומו. על מנת להבטיח את קיומנו כעם חופשי בארצנו, נידרש כולנו כאזרחים לחדש את הברית שמהווה את הבסיס לקיומנו ולעתידנו.

ו.

מעשה ולימוד- בחידוש הברית קיימים שני  יסודות שעל בסיסם ניתן להניע  שני מהלכים משמעותיים. הראשון הינו התאחדות סביב ייעוד מוסכם – ביצור וביסוס קיומה של מדינת ישראל כמדינה שזהותה יהודית וערכיה דמוקרטיים ליברליים. כדי לאחד סביב אלו את רוב אזרחי המדינה נדרש שיח חברתי מעמיק שיברר, ילבן ויגדיר בצורה הרחבה ביותר את החזון הציוני החדש-ישן. חידוש הברית מחייב את איחוי השסע האמדומה בין מדגישי היהודית למדגישי הדמוקרטית. איחוד בינהם הכרחי ליצירת קהילת ברית בעלת גוונים שונים.

היסוד השני הינו מעורבות פרו אקטיבית של האזרחים במעשה הציוני. כאמור, בקהילת הברית, כינון הישות המדינית פועל מלמטה למעלה. הציפיה כי פקידים, פוליטיקאים, בעלי תפקידים ועובדי מוסדות המדינה, הם שיתקנו לבדם את הדרוש תיקון ויביאו להגשמת חזון ציוני, תכזיב בהכרח. התנועה ממשבר לתקומה דורשת מעורבות עמוקה ואחריות פעילה של המוני אזרחים. לצורך הנעת האזרחים לפעולה , נדרש מיצוי ומקסום החוזקות של ארגונים אזרחיים ומוסדות מדינה. תקציבים, סמכויות, עוצמות ויכולות מרוכזים ברובם במחלק המוסדי. לצד אלו, ניתן לזהות במוסדות, מקובעות, נוקשות וקושי לזהות הזדמנויות חדשות. ארגונים חברתיים מתאפיינים באידיאליזם, רוח חדשה, מוטיבציה ומאות אלפי אזרחים רתומים החברים בהם. לצד יתרונות אלו, הם לרוב מתמודדים עם היעדר משאבים וסמכויות. שילוב זרועות של האזרחים בארגונים החברתיים, יחד עם האזרחים במוסדות הרשמיים, יאפשר לאזרחים  להתאחד, להירתם לאתגרים הלאומיים בביטחון, בהתיישבות, בכלכלה בחינוך ובכל הנדרש כדי לקדם את החזון הציוני.

סיכום

"מלחמת חרבות הברזל" סימנה נקודת מפנה בתפיסת הקשר בין האזרח למדינה בישראל. המעבר מתפיסת האמנה החברתית לתפיסת קהילת הברית, מציע מסגרת חדשה להבנת הקשר הזה. הברית האזרחית, המבוססת על ערכים משותפים ועל אחריות הדדית, היא הבסיס להמשך קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית. המלחמה הדגימה את כוחה של קהילת הברית . מעשי הגבורה של לוחמים ואזרחים מכל שכבות העם, שמאל, ימין, כפר ועיר, דתיים מסורתיים וחילונים כאחד, היוו הלכה למעשה מגש כסף בוהק ואיתן, שעליו  ניתנת לכולנו, יום יום, מדינת היהודים.  אם נשמר את הרוח המפעמת בנו בימי סופה וסער, נתאחד ונתחייב, נוכל לכונן ברית איתנה ולממש את חזונו של הרצל לבנות תשתיות מדינית להגשמת האידיאל שאין לו סוף.