מדגל המלחמה לדגל היצירה

מדגל המלחמה לדגל היצירה // דוד בן גוריון

מה ענין חקלאות אצל בטחון? איני מניח שאין פה אף חבר אחד, היודע קצת את ההיסטוריה של מלחמתנו אשר לא יכיר איזה תפקיד במלחמה הזאת מילאו הישובים טירת־צבי, יחיעם, גוש־עציון, משקי הנגב, המשקים בדרך לירושלים, חולדה, קרית־ענבים, מעלה־החמישה ואחרים. לא היינו מגיעים לצבא־הגנה לישראל בלי עמידת־הגבורה של המשקים. הפרשה הזאת לא נגמרה עדיין, ואם נגיע, חלילה, לפרשה שניה הרי זו תהיה חמורה פי־כמה מהפרשה של 1948. לא נעמוד מבלי שיהיה לנו ישוב חקלאי על גבול הלבנון וסוריה, במסדרון ירושלים ובמרחבי הנגב. גם האדמות לא יעמדו לרשותנו ללא התישבות. לא מספיק לכבוש אותן בחרב; גם הגושפנקה של או"ם לא תספיק לנו… ואנחנו נתבעים מהתחלה לאזן את איכלוס הארץ על כל חלקיה. לא נחזיק את הגליל ואת הנגב על־ידי יחידות־צבא, אלא על־ידי ישובים אשר יקומו שם במספר מספיק ובמהירות הדרושה. מעולם לא היתה כל־כך הרבה אדמה בידינו כאשר יש עכשיו; ומעולם לא עמדנו בפני המבחן הגדול של יכלתנו לחזור לאדמה. עד עכשיו עשינו התישבות חקלאית טיפין־טיפין, ותלינו את הקולר בשלטון זר; ש„לא נותנים לנו“, „אין אדמה“, „הארץ סגורה, יש גזירות של הספר הלבן“. כיום אפסו כל התירוצים. ההיסטוריה כאילו אומרת לנו: שאפתם להתישבות, ליצירת מולדת, – הנה הזדמנות, תראו את כוחכם!

ומה קרה? – במשך שבעים שנה קם לנו מפעל חקלאי לתפארת, אשר כמוהו לא קם בתנאים כאלה בשום ארץ בעולם; אדמת המולדת נגאלה סוף־סוף, והאדמה זועקת למתישבים כאשר לא זעקה אף פעם, והנה באו מאות אלפי יהודים, ואלה אשר נתנו את חייהם, את כשרונם, את אהבתם לבנין החקלאות, אינם שומעים את זעקת־האדמה. אני פונה לחלוצי ההתישבות החקלאית לא מפני שאני רוצה לשחרר את הממשלה ולהסיר מעליה את האחריות. כשעמדתי אחרי הקמת הממשלה על הקשיים הרבים הצפויים לנו, קינאתי לא־פעם באלה שאינם בממשלה. ואני אהיה האחרון שאשחרר את הממשלה מאיזו אחריות המוטלת עליה כדין, אבל תפקיד זה אינו לשלטון בלבד. התישבות חדשה זקוקה לעזרת המתישבים הוותיקים. אנחנו ביצענו מהפכה גדולה, אבל אין זו אלא הקדמה. אנחנו עוד בראשיתה של המהפכה האמיתית. את השתרשותנו בארץ הזאת כמעט שעוד לא התחלנו. כל מה שעשינו אינה אלא התחלה ראשונה. אבל יש התחלה: הגליל אינו שומם כארץ־אדום בנגב, – יש ישובים חקלאיים בגליל; העמק איננו שומם; עמק־הירדן איננו שומם; שומרון אינה שוממה. – בכל האזורים האלה יש ישובים יהודים. אבל עד עכשיו לא זינק הרצון החלוצי של הישובים האלה ללכת אל רבבות העולים ולהגיד להם: בואו להתישבות אתנו!

….

אנחנו זקוקים עכשיו לתנופה גדולה במשיכת עולים לעבודה חקלאית ולשדה, בהצמדת העליה לקרקע, למקורות היצירה והעצמאות והבנין. איני מפחית את ערך החבורות, ואני מקווה שגם חבר־הקבוצות וגם הקיבוץ־הארצי יהיה שותפים ליזמת הקיבוץ־המאוחד, אבל אין זה מספיק. עלינו להפנות המוני עולים להתישבות חדשה, על־ידי סידור מרכזי־שיכון אזוריים בכל השטחים ההתישבותיים שלנו – בגליל העליון המערבי, בגליל העליון המזרחי, בגליל התחתון, בעמק המערבי והמזרחי, בעמק בית־שאן, בעמק־הירדן, בשומרון, ביהודה, בדרום (בכוונה אינני מכניס ברשימה זו את הנגב), ולשכּן בהם אלפים, ואולי רבבות עולים שיעבדו את האדמה. כי המשק הקיים זועק לידים עובדות, ויש אדמה נטושה וריקה סביב כל המשקים האלה. יש לשמור על הערכים ועל צורת־החיים של הקיבוץ והמושב ואין להטיל עליהם עבודה שכירה בסידור של קבע, אבל יש לדרוש מהם קבלת פועלים זמניים כהוראת־שעה. כשהיה הכרח עזבו אנשי הקיבוץ והמושב את המשקים שלהם והלכו להילחם, ונעשו חיילים, – ועזרה לקליטת עולים בחקלאות, חשובה לא־פחות מהמלחמה. יבואו העולים בהמוניהם למרכזי־ההתישבות אשר יש בהם: א) עבודה זמנית במשקים; ב) אדמה נטושה בסביבה שאפשר לעבד אותה; ג) חברים ותיקים וחלוצים שידריכו אותם בעבודה ובהתישבות חקלאית. אנחנו חייבים לעשות את המפנה הזה, לגלות יכולת ליישב לא רק קבוצות קטנות של חמישים עד מאה משפחות, אלא להעביר לחקלאות בבת־אחת אלפים ורבבות. וזאת לא נעשה בלי העזרה המלאה של המשק הקיים, בלי מלוא תמיכתה של הממשלה ושל התנועה הציונית. שלושת השותפים האלה – אם יעבדו יחד תוך עוז־רוח ותנופה חלוצית – יעשו המעשה הזה

…

מדברים על משבר בחלוציות ובהתישבות העובדת. איני יודע אם המשבר הוא רציני או לא. איני יכול להיות שופט, אבל אני חי בארץ זו, ויושב בתוך עמי, ולמרות כל המעשיות שמספרים לי, איני מאמין שבתוך ציבור זה ובתוך העם היהודי כולו דלל מקור החלוציות. ראיתי מה קרה השנה הזאת: לא יחיד־סגולה, לא איש „השומר“ ואיש הפלמ"ח, אלא כל נער פשוט ממשכנות־עוני הלך להילחם בגבורה. הדור הצעיר נתבע – ונענה. לא דלל מעין החלוציות. ואַל יפחידו אותנו ואַל נפחיד את עצמנו שהעם ההרוס והמדולדל הזה, הבא ממחנות־הריכוז בגרמניה ומושב הדיכוי והעבדות במרוקו – פניו רק לספקולציה וספסרות. רק מי שאינו מכיר את ההיסטוריה היהודית יכול לחשוב ככה. לא נולדנו אתמול: מה שקרה בארץ השנה, מפליא את כל העולם. אבל פלא זה לא צמח השנה, לא נולד עם העליה השניה ולא עם מייסדי פתח־תקוה; זאת היא חוליה בשרשרת־גבורה הנמשכת אלפי שנים; זה בא מקהילה קדושה שבוורמייזא, מתלמידי רבי עקיבא, מלוחמי מסדה. בלי כוח מופלא זה, עמנו לא היה עומד ולא היה מגיע עד הלום. ולא דלל ולא ידלול הכוח המופלא הזה דווקא עכשיו, כאשר בא הדבר הגדול שציפה לו העם. גנוזים בו כוחות אדירים והם יתגלו בנגוע בהם יד אוהבת. והבל הפחד שלא יהיו ממשיכים. אם בכוחות משותפים של משקים אלה, של התנועה הציונית, של הממשלה נעשה מאמץ נאמן להפנות המוני עולים לחקלאות – יפרוץ ויזנוק ממעמקים מקור חלוצי איתן, והנוער המבורך שלנו לא יכזיב. כשם שהתאסף באמונה תחת דגל המלחמה – כך יֵעָנה לדגל היצירה. וכל צורת־חיים חלוצית תמצא את גואליה למכביר… כל כמה שירבה מספר העולים הפונים לחקלאות עובדת בכל צורות שהן, גם מחוץ לקיבוץ ולמושב, אלא סתם לעבוד את האדמה בישראל – יעצם המעין החלוצי, ויבהיקו הערכים המוסריים והחברתיים של התישבותנו העובדת וכוחם המושך יאדר.

(מתוך חזון ודרך, 1949)

לשיחה:

• כיצד מהווה מאמץ הפנייה לחקלאות והתיישבות המשך למאמץ המלחמה?
• מה ההבדל ומה החיבור בין אתגרי תקומת המדינה לאתגרים החברתיים והביטחוניים בישראל כיום?
• מה תפקידו של הנוער בחזון שמציע בן גוריון?