האיום שבפנים, ומהפכת הביטחון שישראל חייבת להוביל // יואל זילברמן
(פורסם בעיתון ישראל היום בתאריך 14.11.25)
בשעות הראשונות של בוקר 7 באוקטובר, כמו רבים אחרים, חוויתי את קריסת הביטחון הלאומי שלנו. הטלפון לא הפסיק לצלצל, הדיווחים זרמו בזה אחר זה, וברגע אחד היה ברור שחיינו השתנו – לתמיד. בתוך שעות ספורות הבנו שמדינת ישראל חטפה מהלומה נוראה ומעצבת, מהסוג שמכריח אומה שלמה להביט לעצמה בעיניים. מהשעות הראשונות של הלחימה ועד ימים אלו זכיתי להיות שותף בהקמה ולפקד על חטיבת הניוד "הר ציון – '"0710 מיחידה שלא הייתה קיימת כלל לכוח מתפקד במלוא עוצמתו. זה היה אחד מאותם רגעים שבהם אתה מגלה מחדש את העומק והעוצמה של החברה האזרחית והעם היהודי בשילוב עם צה"ל. את היכולת הבלתי נתפסת לבנות כוח יש מאין, להכשיר, לארגן ולהתמודד תחת אש. זו מערכת שבונה אמון ובונה חוסן, במיוחד ברגעי משבר קיצוניים.
מאותו רגע הובן לכולנו – נדרשת היערכות חדשה בגבולות. ואכן, מדינת ישראל יצאה לדרך, עם הקמת מערכים צבאיים ואוגדות חדשות כמו אוגדת הגלעד (96) בגבול המזרחי, עם חיזוק קווי ההגנה, השקעות בהתיישבות ותפיסה חדשה של קווי המגע. אבל לצד ההיערכות הזו נותר תחום אחד מוזנח, וכיום המסוכן מכולם: ביטחון הפנים. גניבות אלפי נשקים ומיליוני כדורים ממחסני צה"ל, זרימות ענק של אמל"ח מסיני ומירדן, והיעדר משילות באזורים שלמים מציירים תמונה ברורה. כמות הנשק הבלתי חוקי במרחב הפנימי של ישראל שקולה לעוצמת אש של כמה חטיבות צבאיות. זהו איום לאומי, לא עוד שאלה פלילית. החרדה ביישובים הובילה את המשטרה להקים מאות כיתות כוננות, שצוידו היטב אך חסרות פיקוד אחוד ותורת לחימה משולבת ליצירת סיוע הדדי בחירום. לצידן דובר על "שלוש חטיבות במשמר הלאומי", אך צריך לומר את האמת: חטיבה איננה 300 לוחמים. כוח לאומי אמיתי חייב להיות בהיקף של עשרות אלפים – מאומן, ממוקצע ונוכח בשטח. ישנו רק גוף אחד שמסוגל להקים ולהפעיל כוח כזה – צה"ל, ובפרט פיקוד העורף. במלחמה האחרונה הוכיח הפיקוד גמישות, סדר ויכולת לחבר בין צבא, רשויות ואזרחים. הוא הקים אוגדה ניידת ובה ארבע חטיבות עם אלפי לוחמים שמטרתן להבטיח צירים פתוחים ובטוחים בחירום. על כן, טבעי שיוביל גם את הקמת "חטיבות שומרי הבית" – מערך לאומי מאורגן של כיתות כוננות במבנה פיקודי: פלוגה גדוד חטיבה. מהלך כזה יקצר את זמני התגובה, יחזק את הביטחון ביישובים ויבסס יכולת לחבר כיתת כוננות בודדת לכוח משולב וסדיר.
במובן זה ראוי להיזכר בדבריו של יגאל אלון, שטבע את ההבחנה בין "נקניקים" ל"קיפודים": מערך ביטחוני פרוס ודק, שניתן לפגוע בו בקלות, לעומת מערך מגובש, צפוף, מרוכז וחזק כלפי פנים. אם נדע להפוך את כיתות הכוננות שלנו מקווי הגנה מנותקים ל"קיפודים" – יחידות קשורות זו בזו, חזקות ומתואמות – נוכל ליצור חומת מגן אזרחית אמיתית למדינת ישראל. לצד זאת נדרשת תוכנית לאומית רחבה למבצע איסוף נשק בלתי חוקי, להקמת מערך הדרכה ואימונים קבוע, ולשילוב תוכניות חינוך ותעסוקה שיחברו שוליים אל לב החברה היש ראלית. כך תיבנה משילות מתוך שותפות – יראה, אחריות ואמון.
כפי שידענו להתכונן במשך שני עשורים לאיום האיראני, בתכנון ארוך טווח ובאסטרטגיה שהתממשה במלחמה האחרונה, כך עלינו כעת להקדיש את העשור הקרוב לבניין הכוח הפנימי. נגמר הזמן לסיפורים. זהו רגע מבחן למנהיגות אמיצה, כזו שמבינה כי ביטחון לאומי נבנה במעשים מעצבי מציאות, לא בהצהרות. ההחלטות שנקבל היום יעצבו את דמותה של ישראל לדורות.
