מה שעונים המרחבים// צוריאל אסף
מתוך מצוקות המלחמה בישראל יוצאים רבבות רבות של ישראלים לשדות ולשטח החקלאי, כיצד משפיעה עליהם החוויה הזאת של עבודת האדמה?
"מן המיצר קראתי יה / ענני במרחב יה." הפסוק הזה מתוך תהילים נתפס לפעמים כמעין תמצית הספר כולו. מעין מוטו המכיל את תמצית "הקוד הפתוח" של "טכנולוגיית התקווה העברית הקדומה". באופן פשוט עולה מכאן כי האדם נמצא בצרה, עומד במיצר, וזועק את שחסר לו, מכאן ממש, מהצעקה עצמה, כבר נפתח הפתח הראשון אל הרווחה, אל המרחב ואל האמונה. אלא שבעיון נוסף מסתמנות מכאן אפשרויות נוספות.
מן המפורסמות 'במדעי החיוך' למדנו לדעת, שהחיוך איננו רק תוצאה של שמחת הלב אלא יכול בהיפוך יוצרות להיות גם מקור לשמחה. מחקרים שונים הוכיחו כיצד מטעמים שונים (ביולוגיים, פסיכולוגיים, חברתיים, ואחרים) גם אדם "שמזייף" חיוך על פניו עשוי לעורר בעצמו שמחה על ידי כך. חווית החיים של רבים בימים אלו מלמדת שגם 'יציאה למרחב' לא חייבת בהכרח להיות תוצאה של פתרון המצוקה והמיצר, אלא באפשרותה דווקא להיות כוח מדרבן ומניע לפתרון כזה. רבים הנמצאים במצוקות הזמן וטלטלותיו יוצאים לשטח וחווים כיצד עצם היציאה למרחב, לשטחים הפתוחים, לשדות ולמטע, כבר 'מרחיבה' בהם, ומסמנת איזה מענה למצוקה בה הם היו שרויים קודם לכן. הבעיות לא נפתרו אמנם אבל המרחב מייצר הקשר ואופק, הוא מעורר שורשים נרדמים ומניע פעימת צמיחה חיונית ומזינה. בזכות המענה שמעניק לנו המרחב, אנו מקבלים כוחות לקרוא לצרותינו די ומתגייסים לתנועה של תקומה.
שאלות לשיחה:
- מה הטענה המרכזית בקטע? כיצד מתקשרת יציאה החוצה לתנועה של תקווה ונחמה?
- שתפו בחוויות שלכם של חיבור בין פעולה אקטיבית להתמודדות עם אבל וצער.
- כיצד נוכל להגביר את התדר הזה במעגלי הפעילות שלנו?