מחשבה בוראת מציאות

גילוי החזון

להיות מציאותי זה נשמע תמיד טוב. כי אנחנו חיים במציאות. להיות מציאותי זה גם נתפס כדרך חיים בוגרת, רצינית. אבל להיות מציאותי מדי, זה יכול להיות גם מסוכן. אם אתה יותר מדי מתיישר למציאות, אתה יכול להיתקע בה, ולהיקבר בה. בטח אם היא מאוד חזקה. ואז יש נטייה להיות מציאותי, ולכבד אותה. אבל הכבוד הזה, מסתיר בתוכו ייאוש, חוסר אמונה עצמית, ומיקוד שליטה חיצוני.

מול האדם המציאותי מדי, עומד איש חזון. איש חזון הוא לא סתם אחד שהוא "לא מציאותי", כי הוא בורח מהמציאות, או כי הוא חולם באמת יותר מדי גבוה.

 איש חזון הוא קודם כל אדם מציאותי. רואה את המציאות, מבין אותה ומכבד אותה. אבל הוא גם רואה מה שטמון בה. מה שיכול להיות. והוא לא סתם מחפש מה שיכול להיות, כי יכולים להיות כל מיני דברים. הוא מחפש את הטוב שיכול להיות. ואת הטוב הזה הוא לוקח מהערכים שלו. מהדגלים שהוא מניף ועוזרים לו להסתכל למעלה, ושם לראות את החזון.

בחיים יש נטייה לבלבל בין אנשי חזון לבין אנשים שחולמים רחוק מדי או בורחים מהמציאות. חבריו של הרצל המליצו לו לאשפז את עצמו בבית הרגעה, כדי להוריד מעצמו את המתח הנפשי שלדעתם גרם לו לחזות את כל מה שהוא חזה. מזל שהקשיב לעצמו. איש חזון הוא אדם עם תקווה, תקווה שהיא תכנית עבודה. הוא מאמין בעצמו ובמציאות, והוא במיקוד שליטה פנימי.

תפיסת המציאות

בטח כבר פגשתם את נתוני משרד החקלאות מבשרי הרעות – גילו הממוצע של חקלאי בישראל הוא 65, בכל שנה חסרים כ- 600 חקלאים חדשים. עוד נתון שחייבים להיות מציאותיים ולהדגיש אותו, הוא  80% מהקלוריות שלנו מגיעות ממזון שלא גדל במדינה, ישנה סכנה קיומית למזון ישראלי במצור על נמלי האוניות שלנו, המדינות מהן מגיע עיקר הפירות והירקות של ישראל הן תורכיה וירדן. יש שיאמרו שאכלנו אותה הנתונים האלו יכולים לייאש. בטח את הצעירים שכן היו חולמים להיות חקלאים אבל בינתיים לא מעלים על דעתם להיכנס לבוץ הזה. הם מציאותיים. כי בינתיים, אנחנו ממש בדרך לאכול אותה.

וזאת התפיסה של החזון

ויש שיעצבו את העתיד שיראה ככה –

מי ים מותפלים מוזרמים באפיקי נחל לכל מרחבי הנגב, משקים את אלפי החממות המתקדמות בעולם. מערכות חשמל מאנרגיית שמש מספקות את הצריכה הדרושה לפעולת תשתיות המרחב.

מערכות AI מאפיינות את שכבות הכיסוי והתנאים הדרושים כדי להבטיח התאמה אקלימית והגדרות מחייבות שיאפשרו לגדל מגוון רב של סוגי פירות וירקות. מרכז בקרה ושליטה עם מחשבי מים לצד מערכות טכנולוגיות לטיפול במזיקים, מיון וקטיף פועלים בתזמון ובתאום. מופעלים בניצוחם של קבוצת צעירים הפרושים על פני הקומות השונות של החממות, כל אחת לפי התכונה והיכולת המיוחדת שפותחה כדי להבטיח איכות מזון בדרישות ובתנאים הגבוהים בעולם ובהיקפים שיש בהם כדי להאכיל חבלי ארץ שלמים ולכונן קשרים ויחסים בין מדינות. בכניסה למתחם ממוקמת חממת הניסוי וצמודה לה בקיר זכוכית משותף כיתת לימוד.

שם עשרות תלמידים מתנסים לראשונה בשתילה, עישוב, דילול, קטיף ובהפעלת מערכות מחשוב מתקדמות לניהול אוטונומי של החממה.

מערכות שינוע פרוסות לאורכן ולרוחבן של אזורי הגידול ומנופים מעמיסים קרונות רכבת לשינוע מזון טרי לכל חלקי המדינה, לנמלים ולמסילות חוצות יבשות.

והכי חשוב, החקלאי חוזר להיות גיבור תרבות במדינת ישראל. הוא נתפס כאדם אידיאליסטי, בטח כמו איש תקשורת או רופא, שגם עושים לביתם, גם מקבלים כבוד, וגם נתפסים כאנשים שבאים לקדם את המציאות. וגם, וזה לא פחות חשוב, שהחקלאי יתפרנס בכבוד וילידו יריבו ביניהם (כמובן ברוח טובה) מי לוקח את המשק.

חזון עצמאות המזון של מדינת ישראל

תקציר לתמונת המצב של החקלאות הישראלית שעתידה להוביל את אחד הפתרונות החשובים בעולם, להבטיח לעצמנו עצמאות מזון בעולם מטולטל, מתהפך ומשתנה ללא הכרה. ולא רק עצמאות מזון אלא הפיכתה של מדינת ישראל למקור ידע, תשתיות, ויכולות האכלה, אנרגיה ופתרונות מים של המזרח התיכון, הודו ואפריקה. הפיכת תהליך המדבור ששוטף את העולם למקור חיים ויצירה.

תמונת החיזיון הזו היא אחת משלושת הצרכים החשובים ביותר לעתידה של מדינת ישראל לקראת אמצע המאה ה-21 ולא פחות חשוב מכך לתהליך הבניה המחודשת של המדינה לאור המלחמה שעוד נכונה לנו.

תהליכי העומק למימוש החזון הזה

חזון אמיתי לא יכול להישאר במציאות, כי המציאות עצמה היא מה שקבר והחביא אותו עד עכשיו. חזון אמיתי מחייב העמקה. קודם כל העמקה ערכית, בהבנת חשיבותה של החקלאות בישראל. הן מצד ביטחון המזון הפשוט, והן מצד המימוש הציוני של ארץ ישראל.

הערכים מתחילים לכוון את החזון, אך הם מצריכים גם פיתוח של מידות נפש. של אמונה ביכולתך, של אומץ, של סבלנות לעבודה לטווח ארוך, ושל הסתפקות במועט, בטח בתחילת הדרך.

חזון כזה מחייב חינוך תומך ומחולל. בתי ספר תיכוניים חקלאיים, העצמת התנדבויות בתנועות הנוער, וחיזוק התנדבות חקלאית בתכניות ש"ש וחיילים.

בחזרה להרצל

"מתוקן ומשוכלל בכל האמצעים המשקיים החדשים, מעובד בתבונה ובחסכון…סכרים גדולים בעמקים, ביחוד בין ההרים שמצד מזרח, נתנו אפשרות לניצולם השלם של כל כוחות המים אשר לארץ המבורכת… באותה השיטה הפשוטה של סכרי העמקים… נשתמרה כל טיפה וטיפה,שירדה מן השמים, והיתה לברכה… וכך קם הדבר והיה, ששוב הייתה המולדת החדשה-ישנה של היהודים לארץ זבת חלב ודבש, ושוב היתה לאשר היתה לפנים: ארץ הברכה!" (אלטנוילנד, הרצל).

ככה זה נראה פעם, ולא יאומן כמה הרצל רלוונטי עד היום. הספר הזה חשוב משתי סיבות. קודם כל הוא עזר ליהודים לדמיין איך זה יכול להיראות בימינו. אבל יותר חשוב מזה, הוא לימד אותנו שאפשר להיות אנשי חזון. ואנחנו ההוכחה של מימוש החזון ההוא, וכעת עלינו לאזור אומץ, להרחיב שאיפות ולאפשר לחזון מאיר חדש ולהיוולד בימים חשוכים. חזון מאיר עיניים לבבות.