מכתב מארץ ישראל // א.ד גורדון
אגיד לך, ידידי, בגילוּי לב, לפרקים אני מרגיש בוּשה בפני מולדתנו, ובייחוּד גדולה הבוּשה מפני שלא רבים מרגישים אותה. בכל מקום עובדים אצלנו אחרים ולא אנחנו בעצמנו… והשאלה מבצבצת מאליה: במה נשיג אנו, כלומר העם העברי, זכות מוּסרית לאומית על א"י התרבותית אם לא נעבוד בעצמנו? האומנם בכסף? אכן, ידידי, עלבון, בוּשה וכאב! אפשר שמי שהוא יאמר שאני מתלהב חינם, כי יעבוד לו מי שהוא עובד, ורק שתהיה ארץ ישראל מעובדת כראוּי. אשרי מי שיכול להסתפק במועט. מי שיכול שלא להתלהב, אל 'להבין' בלי לנטות לקיצוניות, אלא לראות את העניין במצב ריאַלי, אחרי שחכמת הכלכלה עומדת לימינו והיא מבארת לו את הכול. אך לפי דעתי מי שאינו מרגיש בוּשה, כשרואה שכל שעל אדמה שבא לידינו בכל כך צער מעובד בידי אחרים, אם אנו אינו יכולים להרגיש בזה, אז ודאי שעוד רחוקים אנו מתחייה לאוּמית אמיתית! אנו אשמנו ואשמים כלפי מולדתנו, ועלינו למצוא כפרה בעבודה עצמית, אם אנו רוצים לחיות חיים לאומיים. רק בעבודה הצלחתנו. ועוד יותר אומר לך – גם להטבת מצב החינוך בא"י צריך להתחיל מהטבת היחס של תושבי א"י לעבודה עצמית על הקרקע. אולם על-אודות זה ידובר בפעם אחרת. מאיזה צד שנשקיף על זה דרושים לנו אנשים ודרושה עבודה. צריכה ציון לשוב לתחייה על ידי אלה שהם בתוכה פנימה.
אהרן דוד גורדון (1856-1922), חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות
- לפי גורדון על מנת שנהיה קשורים לארץ ובעלי תחושת שייכות עליה עלינו לעבוד בה עבודת אדמה.
האם אתם מסכימים איתו? - איך זה מתיישב היום עם הצורך להרוויח כסף, לנהל במקום לעבוד ובכך שיש עבודות שהן "פחות נחשבות"?
