בין מבט המנהיג לאחריות העם: מחולשת המדבר לאומץ האזרחי // דביר יששכר
בעקבות קריאה במקרא בספר במדבר, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.
פרקי כ״ד–כ״ה בספר במדבר מציבים את עם ישראל בנקודת מבחן עמוקה בתהליך התהוותו כעם ההולך במדבר אל עבר ייעודו. נדמה כי דווקא רגע לפני הכניסה לארץ, כאשר הדרך הארוכה כמעט מאחוריהם, מתבררת השאלה המרכזית: האם כוחו של העם טמון רק בהנהגתו או גם בכל אחד ואחד מפרטיו. דמותו של בלק מלך מואב, מנסה לערער את יסודות כוחו של עם ישראל. לשם כך הוא מזמן את בלעם בתקווה שזה יצליח לקלל את העם ולפגוע במוטיבציה ובנחישות שלו. אך הניסיון הזה נכשל פעם אחר פעם. בלעם, המביט בישראל מזוויות שונות, אינו מצליח לאתר את חולשתו של העם, ובמקום קללה יוצאות מפיו ברכות. מבטו הוא מבט כולל והוא רואה עם מסודר, בעל עוצמה פנימית וייעוד. אלא שהסיפור אינו מסתיים שם. אם החולשה אינה מתגלה במבט הכללי, היא מתגלה במישור הפרטי. בהמשך הפרשה, כאשר בני ישראל נתקלים בבנות מואב, מתברר כי האיום האמיתי אינו מגיע מבחוץ אלא מבפנים. כל פרט ופרט עלול להיסחף, להתפתות, ולאבד את דרכו. החטא איננו חטא לאומי מאורגן אלא התפוררות שקטה של אחריות אישית. דווקא כאן מתרחש שינוי משמעותי בתפקידו של משה. עד כה, ברגעי משבר, הוא היה פועל, מתערב ומציל. אולם הפעם, נדמה שהוא נסוג צעד לאחור. האחריות עוברת לעם. לאחר מסע ארוך של חינוך במדבר, בני ישראל נדרשים לראשונה לעמוד בכוחות עצמם לא רק כקולקטיב אלא גם כיחידים הנושאים באחריות מוסרית.
בתוך החלל הזה נכנסת דמותו של פנחס. הוא אינו מנהיג רשמי, אלא אדם מתוך העם, הפועל מתוך אמונה עמוקה. מעשהו קיצוני, מעורר אי־נוחות ואף ספקנות, אך יש בו ביטוי חד וברור של גבול. הוא מוכן לקחת אחריות במקום שבו ההנהגה שותקת, ובכך מצליח לעצור את המגפה ולהשיב סדר מוסרי. פנחס איננו נבחר להנהיג את העם בהמשך, אך פעולתו מבליטה אמת חשובה: לעיתים, יוזמה של יחיד עשויה להשפיע על הכלל בעוצמה רבה יותר ממעשה הנהגתי. לאורך ההיסטוריה של עם ישראל אנו פוגשים דמויות דומות – מ־אליהו הנביא דרך מתתיהו במרד החשמונאים ועד אנשי המחתרות בתקופת המאבק על הקמת המדינה. מעשיהם הקיצוניים מעוררים תמיד מתח בין הערכה לחשש, אך לעיתים הם מצליחים להניע את המציאות קדימה כאשר היא עומדת במקום.
בתנועת "השומר החדש" אנחנו עוסקים הרבה באומץ אזרחי. האומץ האזרחי הוא במידה רבה "צאצא" מתון של הקנאות המקראית. בעוד שהקנאות עלולה להיות הרסנית וחסרת מעצורים, האומץ האזרחי מכיל בתוכו את המילה "אזרחי" הוא פועל מתוך זיקה לחברה, מתוך אחריות וזהירות, אך עם אותה תעוזה לשנות את המציאות לטובה. זהו אינו קנאות בלתי מרוסנת, אלא שילוב עדין בין תעוזה לאחריות. היכולת לפעול, ליזום ולשנות אך גם לדעת את גבולות הכוח. אומץ כזה נדרש במיוחד בדור שלאחר משה, בדמותו של יהושע בן נון, המתואר כ"איש אשר רוח בו", מנהיג שמסוגל להוביל עם תעוזה, אחריות ואיזון. זהו המנהיג שיוכל לחבר את בני ישראל לקרקע, להוביל אותם במלחמות ובכיבוש ארצם. פרקים אלו מלמדים אותנו כי בניין העם איננו רק סיפור של הנהגה גדולה, אלא גם של אנשים פשוטים הנושאים באחריות. בין הכלל לפרט, בין הנהגה ליוזמה אישית שם מתעצב עם המסוגל לא רק ללכת בדרך, אלא גם לבחור בה.
