מנהיגות מעצבת זהות

מנהיגות מעצבת זהות// דביר יששכר

בעקבות קריאה במקרא בספר דברים, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.
ספר דברים, כידוע, הוא נאומו האחרון של משה לפני מותו ולפני כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל. העובדה שמוקדש לנאומו של משה ספר שלם, אחד מתוך חמישה והאחרון שבהם, מעוררת תהייה: האם זוהי נקודת השיא והתכלית של התורה כולה?
בנאומו, משה מספר את סיפורם של בני ישראל, חוזר על אירועי יציאת מצרים, מתן תורה והמסעות במדבר מתוך נקודת מבטו; ולכן נאומו של משה הוא במידה רבה פרשנותו את סיפורי בני ישראל. לפני מותו, משה מספר לבני ישראל את סיפורם ובכך יוצר תודעה קולקטיבית המבססת מוצא וסיפור משותף. נאומו של משה הוא מתנת הפרידה והצידה לדרך של המנהיג. בנאומו הוא נוגע בנקודות החולשה והחוזקה של בני ישראל, בערכים ובעקרונות שיסייעו להם בהמשך מסעם לעבר הארץ המובטחת. משה מכונן זהות משותפת לבני ישראל ובמידה רבה מכניס את נקודת המבט שלו כמנהיג לראשם של בני ישראל. עצם העובדה שלנאומו האחרון של משה מוקדש הספר החותם את חמישה חומשי תורה היא בעלת חשיבות גדולה, ומלמדת בעצמה על ייחודו של משה, על מנהיגות בכלל ועל התודעה הקולקטיבית של בני ישראל.
בפרקים ח'–י"ב בספר דברים מתאר משה את מסעות בני ישראל במדבר, מתן תורה וחטא העגל ובסוף מדבר גם על הארץ המובטחת. בנאומו מדגיש משה את נקודת מבטו על האירועים השונים, משתף את העם בשיחותיו עם אלוהים ומציע להם לאמץ את נקודת מבטו. בפרק ח' ניתן לראות איך משה מעצב וממסגר את סיפורי הליכתם של בני ישראל במדבר בצורה שונה מזו המתוארת בספר במדבר. משה מצווה את בני ישראל לזכור את הדרך שעברו במדבר, וכחלק מהציווי הוא חושף שלסבל ולקושי שהיו כרוכים בהליכה במדבר הייתה מטרה אלוהית. מטרה אחת הייתה "…לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא", והמטרה השנייה הייתה "לְהוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם".
שתי המטרות הללו הן דוגמה לניסיונו של משה לארוז את סיפורי המסעות במדבר ככאלה שעניינם היה ניסיון לכלל העם, הבוחן את נאמנותו בברית עם אלוהים ויכולתו לקבל את תורתו ומסריו. ככל הנראה, נקודת מבטו של העם על אירועי הליכתם במדבר הייתה שונה מזו שמצווה אותם משה לאמץ ולזכור לדורות הבאים. משה כמנהיג מבין את אחריותו ביחס להמשך דרכם של העם, והמתנה שהוא נותן להם היא את הפרספקטיבה של המנהיג. משה, רגעים לפני מותו, מבין שלאחר שהוציא את בני ישראל ממצרים נותר להוציא את מצרים מהם, ובכך הוא מטיל ספק לאחר שראה את התמודדותו של העם עם קשיי המדבר.
נוסף על כך, משה מכיר את אלוהים טוב יותר מכולם ויודע מהן ציפיותיו. לכן, מחליט משה לעשות שני דברים חשובים: אחד – לייצר את התודעה המשותפת על ידי נאומו שמספר את סיפור העם, ובכך אורז סיפור אחד מנקודת מבט אחת לכולם; הדבר השני שהוא עושה – הוא מצווה לזכור ולהזכיר אותו באופן הזה. כאשר משה מצווה את העם לזכור, הוא מעביר את האחריות על התודעה המשותפת לכל אחד ואחד. בדרך זו, משה מלמד הלכה למעשה מהי מנהיגות, ובכך במידה מסוימת משלים את תהליך יציאת מצרים.
ניתן לומר שספר דברים הוא המסמך ההיסטורי הראשון בתולדות האנושות, כלומר המסמך הראשון שמתאר בצורה מודעת ומכוונת סיפורי עבר כמעצבי זהות. אם כך, משה הוא ההיסטוריון, או לפחות הראשון שהבין את משמעותה של ההיסטוריה והכניס את חשיבותה לתודעה היהודית. חשיבותה של ההיסטוריה בתודעת העם הקולקטיבית כמכוננת זהות היא שיעורו הראשון בנאומו האחרון של משה.