מתוך החורבן – עוד נראה את החיטה צומחת שוב: צו 8 לחקלאות

משפטו המזוקק של יוסף טרומפלדור לפני מאה שנה, "במקום שבו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון, שם יעבור גבולנו", לא הפסיק מעולם להיות אקטואלי ומקבל בשבועיים האחרונים משמעות קיומית אף יותר. כבר בשבוע הראשון של המלחמה לא היה אפשר להתעלם מהמחסורים שמתחילים להיווצר במחלקת הפירות והירקות בסופרים. אנשים עברו מסופר אחד למשנהו כדי למצוא תפוחי אדמה, בטטות, עגבניות ותוצרת חקלאית נוספת. חקלאי העוטף, שעבדו יומם ולילה כדי לגדל את התוצרת שצריכה להיקטף בימים אלה, מתמודדים עכשיו עם שבר עצום של חורבן, עם קהילות שהתפרקו וצריכות להיאסף מחדש. זאת ועוד, העובדים הזרים בישראל, שלכאורה ענו עד היום על מצוקת הידיים העובדות בחקלאות, לא מוכנים לקחת את הסיכון ולצאת לעבוד בשדות. האסון העצום לא פסח גם עליהם, עשרות נרצחו באכזריות וחלקם נחטפו לעזה. האם במקרה רצחו המחבלים הדאעשים הנתעבים גם את העובדים הזרים, או שמא היתה מחשבה מאחורי הרצח הנתעב הזה? הבנה שאותם אנשים שהגיעו לכאן להתפרנס הם חלק אינטגרלי וחשוב מהעשייה החקלאית, הבנה מזעזעת שהאויב רצה לא רק לרצוח אותנו אלא להמיט עלינו אסון לדורות. המצב בשטח חמור מאין כמוהו. לארגון "השומר החדש" הגיעו בשבוע האחרון מאות פניות של חקלאים וחקלאיות שנשארו ללא ידיים עובדות. נכון לעכשיו, יש אלפי טונות של תוצרת חקלאית שמחכה להיקצר. אין מי שישמור, אין מי שיקטוף, אין מי שימסוק, אין מי שיחלוב את הפרות, אין מי שיבטיח את ביטחון המזון של ישראל. הסיוע המבורך שאנו רואים בתחומים רבים וחשובים צריך להתרחש עכשיו גם בענף החקלאות. מדינת ישראל כולה זקוקה ללוחמים וללוחמות, שייצאו לשדות על תקן "חיל שדה" על מנת להשיב את החקלאות לסדרה. כמו הלוחמים בחזית, אנו נדרשים לפעול למען החקלאות ולמען עתיד מדינת ישראל בביטחון המזון ובהמשך קיומו של מפעל החקלאות הלאומי. איך עושים זאת? זה תלוי בכל אחת ואחד מאיתנו, וממשיך בהחלטה שכל מסגרת חינוכית שחוזרת לשגרה צריכה להיות חלק מהמאמץ המלחמתי בהבאת צעירים לשדות, לכרמים ולמטעים. זה הזמן לחזור בכל הכוח לעבודה העברית, שאולי גם תרפא אותנו קצת בעשייתה מהכאב הגדול שבלב. רק אם נפעל למען החקלאות שתביא תוצרת ומזון, רק אם נגיע לאזורי הספר ונקצור את התבואה, נוכל להבטיח שגם מתוך החורבן הנורא עוד יגיע היום שבו נראה את החיטה צומחת שוב.