מתחזקים והיעד מתקרב

(בעקבות פליטות מגבול הגליל בשל מאורעות דמים, מתוך פרקי היומן של זייד "לפנות בוקר":)
שוב אנו בתל־עדשים. אין איש יודע כמה זמן נשהה כאן ומה יהא גורלנו. לא בלב שלם באתי לכאן: שוב הובלות מים בחביות ועבודה סתם, ללא מטרה וללא תכלית.

חברי תל־עדשים קיבלו אותנו, פליטי הגליל העליון, בחמימות וטיפלו בילדינו באהבה, אך הלך־רוחי היה רע ונפשי מדוכאה. ה

גליל ריתק אותי אליו כבחבלי־קסם והפרידה ממנו קשתה עלי מאוד. ומה יהיה בסופנו? היכן נמצא סוף־סוף מנוחה לנו ולילדינו? ומה יהיה גורל אלמנות השומרים ויתומיהם?
אחרי שהצליחו להחריב את כפר־גלעדי, מטולה ותל־חי ניסו כנופיות מעבר־הירדן להתנפל גם על אילת־השחר ועל ישובים אחרים, כדי למחותם מעל מפת־הארץ.

אנשי הגליל פנו לעזרת הממשלה וביקשו נשק, אך הממשלה חילקה בין כל הישובים כולם כשלושים רובים, בשעה שהיה צורך במאות. לפעמים אני שואל את עצמי: אֵילוּ חיים הם אלה?
מצד אחד, אתה רואה חברים שגרים בנחת במרכז הארץ, ביפו, ומצד שני, חברים המתגוררים בגליל הרחוק בצריפים ומסכנים את חייהם יום־יום…

… עבדתי חצי יום בגן. אחרי־כך לא עבדתי עוד. שוטטתי בלי מטרה ולא יכולתי לעבוד.. צריך לישון. כבר מאוחר. מחר הרבה עבודה לפני. איני נרדם – הראש ער, משהו אינו מרוצה, חסר־מנוחה. נדמה לי שמשעמם ואני כאילו מצפה למשהו. למה? אולי עייפתי, או רעב אני. איני יודע, איני מבחין. הכל טוב ויפה, אבל חסרה לי תנועה, חיים. ואולי כל מה שאני משתוקק אליו – נמצא הרחק, אי־שם, או היה ואבד לי? אחפש עד שאמצא – אך צריך לישון. מחצית היום עבדתי בדלעת, ואחר־הצהרים קצרתי עשב בשביל הפרדות. אני אוהב מאוד לקצור – עבודה גופנית יפה. תמיד עומד אני בלי גופיה, קריר, וחפשי בתנועות. בכלל, זמן הקציר זהו האביב הארצישראלי. הכל ירוק, הכל מפיץ ריח נעים…

כאשר משעמם לי והעצב אינו מרפה, בשעות כאלו יש רצון לשוחח עם אחות, עם אח, בכלל עם אדם קרוב, למצוא הרגעה, חיבה, מלים חמות, הקלה, אולי פיזור־דעת. אך אין לפני מי להסיח את הלב. לכל אחד יש משלו, ללא תשומת־לב, ללא רגישות לצרת חבר. לא הוקל. גיורא עדיין קטן בשביל שיחה מהלב. חושבני שאפשר ברגעים כאלה למסור ליומן כל מה שבלב, אך הצער והרוגז כל־כך חזקים שהיד אינה כותבת, העינים אינן מביטות. הרגעים חזקים מהמלים או מהעט..

…אפילו כאן, על־גבי הנייר, ביומני, איני מגלה את כל לבי, את כל כולי. הן כאן, ביומן, איש לא יתן לי תשובה. הכל כאן כתוב על נייר מת. קשה, קשה מאוד כאשר אתה מדבר ואין מענה, כאשר אתה רוצה לקבל סימן של תשומת־לב ואין אוזן שומעת. צריך תמיד למצוא את המועיל, הטוב, היפה והבריא. אי־הנעימות והצרה והמחלה, אלו באות מעצמן ומסתירות את היפה, הבריא והמועיל. מצד אחד כדאי לחשוב הרבה ומצד שני לחשוב פחות. צריך להתרומם, להתעלות, להתאפק למשול ברוח, להיות שקט. רק חלק קטן מן המלים שבראש מצליחות להגיע אל הלשון. אין מלים בשביל כל המחשבות. הרעיונות, אלה הם הפקעים שעדיין לא נפתחו. מהרעיונות הראשוניים אנחנו עורכים העתק בשביל החיים, בשביל הרחוב…

…

כששבנו לכפר־גלעדי הייתי נרגש עד דמעות. הוצאתי את נשקי ויריתי באויר יריות אחדות לאות שמחה. חברי יצאו לקראתי וענו לי ביריות, כמנהג השומרים.

יום גדול היה זה לי, אחד הימים היפים בחיי! קבוצת־חברים הקדימה לבוא לכפר־גלעדי לפני.

הם התחילו לבנותה ולחדשה, אך עקבות־החורבן היו ניכרים על כל צעד ושעל. הבתים היו הרוסים, העצים עקורים ושרופים, חפצים שבורים התגוללו בכל מקום ומקום, ובפינות החצר עד נראו חפירות־ההגנה שלנו ובהן תרמילי־ירי ריקים…התחלנו לתקן את הבתים ולבנות צריפים חדשים. קנינו פרדות בכפרים הערביים וחרשנו במרץ את האדמה, כדי לזרוע תבואות־חורף בהקדם, והתחלנו לנטוע עצים. העדר הובא מתל־עדשים לכפר־גלעדי ושניאורסון יצא עמו להרים. הנשים והילדים עברו מתל־עדשים לראש־פינה וחיכו בקוצר־רוח לתיקון הדירות, כדי שיוכלו לבוא הביתה, לחדול סוף־סוף מן הנדודים.

ירדו גשמים. עבדנו יומם ולילה ולא עיַפנוּ.גרנו באוהלים. היה טוב לכולנו. הרגשת יצירה פעמה בקרבנו. המרץ פרץ ופיכה בנו באון ובעוז.כמה יפה הסביבה, כמה נהדר הנוף המקיף אותנו מכל הצדדים: לנגדנו מתנשא החרמון, ראשו מלבין כמפה צחורה.

למטה חבויים כפרים בתוך מעטה־ירק. בעמק משתרעת החולה, המבריקה כמו ראי גדול. ולכל אשר תשא עיניך – שטיחי פרחים צבעוניים וריחניים. האויר צח וצונן, ובעמדי על גג הבית, נדמה לי, כי עומד אני על־גבי סיפון אניה המפליגה בים הפתוח.

מעל למטולה מתנשאים כאילו שני אוהלים מלבינים ומחודדים – שיאים מושלגים של הררי הלבנון! מלוא חָפנַיִם יופי מפוזרים על־פני הגליל העליון ואין העין יכולה לשבעו.

יש רצון לגשת וללטף הכל. כאן יגדל דור שלבו יהיה פתוח ליופי ולנאצל!