מתי זה לא העסק שלי?
חבורת הכותבים – השומר החדש
חייבים להודות שהמצב ה "ג'נלטמני" של התעלמות מהאחר נוצר על רקע שני מצבים. הראשון מורכב ממצבים בהם אנשים 'דחפו את האף שלהם' יותר מדי ובמקומות לא ראויים. יש מצבים בהם עזרתי לא רצויה. לפעמים עזרה יכולה להיות בסופו של דבר סוג של כפייה, ואף נזק, כמו האימפריאליזם האירופי שסבר שהוא גואל את המזרח מנכשלות, וייצר תופעה שנקראת קולוניאליזם – שליטה וכפייה על עמים שלמים. השני מורכב ממצבים בהם אנשים פחדו להתערב, בגלל סיבות שונות. כאשר אדם "אוזר אומץ" ואף מחליט לקחת אחריות ולהתערב בחיים, עדיין עומדת השאלה החשובה "כיצד אני לוקח אחריות שבאמת עוזרת לאחר ולא מזיקה לו? אפשר להציע שני עקרונות, האחד מעשי והשני ממידות נפש האדם. העיקרון המעשי – להשתדל לשאול, לבקש רשות לפני שנכנסים. אם האדם צריך עזרה לרוב הוא יתן רשות, ולפעמים אפילו יבקש אותה. העיקרון שבמידות הנפש – יסוד רעיון האיסור לרכל , בנוי מהרעיון של השאיפה להימנעות משפיטה של האחר. אם יש לי סרגל מדידה בכיס, ואתו אני מודד את כל האנושות שמסביבי, בין אם אבטא זאת בגלוי ברכילות, ובין אם רק אשדר את זה בהתנהגותי, אני הולך רכיל . לכן הביטוי 'הולך רכיל'. לא רק השימוש בדיבור הוא רכילות, לפעמים גם עקימת אף היא רכילות. כאשר הייסוד הוא עצם קיום סרגל השפיטה המוחלט אצלי בכיס. כשאני בא לעזור לאחר עלי להשתדל מאוד לבוא בלי שפיטה, מתוך ניסיון לקבלה גמורה של האחר כמו שהוא, מנקודת מבט של חמלה עמוקה )מתוך תובנה שכולנו לא שלמים( ומתוך ערבות הדדית. רק מתנועת נפש כזו יש אפשרות שהעזרה תהיה בגבולות הנכון והמדויק, ולא תחרוג ל'דחיפת אף' לא רצויה ואף מזיקה
כיצד כדאי להושיט עזרה וממה כדאי להימנע ואף להזהר בעת סיוע לאחר?
שתפו בחוויות חיים שהקטע מעורר בכם על עזרה טובה או כושלת שהענקתם או קיבלתם מאחרים
#ערבות הדדית
