נגדל מזה // יצחק כהן
אני לא יודע להסביר איך זה קורה, אבל בכל פעם שאני מגיע לקרקעית אני חווה שוב התבהרות, של הידיעה, שנגדל מזה. היום הגעתי לקרקעית כזאת אחרי תמונות שראיתי בדיילי מייל. זה היה מעבר לכאב, זה היה דבר שאין לו נחמה, ובימים האחרונים, ההבנה שתושבים יאלצו לחזור לחבל ארץ דם, למציאות שלא תוקנה, הביאו אותי לחוסר אונים, השפלה, זעם. אין איך להעביר את זה לטקסט. אנחנו חווים אכזבות קשות, וספקות גדולים, אנחנו בתקופה מטלטלת שממש אפשר לראות בעיניים איך מסגרות מתרוקנות מהמשמעות שלהן, ואיך כבר הרבה יותר קשה לתלות בהן תקוות. ולמרות זאת, ואולי דוקא בגלל זה, העומק והבהירות, והכוח והתקווה כאילו עולים מבפנים. ממעמקי הבפנים. מהעיניים של האנשים שסביבך, שמבהירות לך שיש על מה. ואפשר כמעט לשמוע את הנשמות של כולם עושות קולות של צמיחה. מתחת לאפר היומיום עולים ענפים גמישים חדשים ומתחילים להוציא ניצנים, מתחת לחדשות נשלחים שורשים, פושטים ידיים לאחיזה עמוקה יותר ביש ובאין, באדמה הזאת ובאלהים. ושתי המילים האלה, כמו תפילה או שיר, כמו וודאות פנימית שאי אפשר לערער, שברור לי שנגדל מזה. אתם יכולים להגיד את זה גם, לחזור על המילים האלה בשקט ובקול. נגדל מזה. אנחנו נגדל מזה. זה כבר קורה.
יצחק כהן הוא משורר ועורך תושב מושב שובה בעוטף ישראל. המקור לקוח מתוך הספר 'שישה ירחים' יומן מלחמה בהוצאת 'קדם' ובית אורי צבי'.
שאלות לשיחה:
- נגדל מזה. איך לדעתכם? מאיפה הכוחות לכך?
- לאיזו עשיה התקווה מניע אותנו?