נחמת החיבור לאדמה ממעמקים // ויקטור פראנקל
ככל שגברה האינטנסיביות של חייו הפנימיים של האסיר, חש גם ביופיים של האמנות ושל הטבע כאשר לא חש בהם מעודו. בהשפעתם אף שכח לפרקים את נוראות חייו. אילו ראה מישהו את פנינו בשעה שהיינו נוסעים מאושוויץ אל מחנה באווארי ומסתכלים בהרי זאלצבורג על פסגותיהם המנצנצות באור שקיעת החמה בעד האשנבים המסורגים הקטנים שבקרון-הכלא, לא היה מאמין מעולם, כי אלה פני של בני-האדם שנואשו מכל תקווה לחיים ולחירות. אף-על-פי-כן ואולי משום כך דווקא- הלכנו שבי אחרי יפיו של הטבע, שזמן כה רב חשנו בחסרונו.
גם במחנה קרה לפעמים שאסיר העיר את לב חברו על מראה יפה של שקיעת השמש בעד העצים הנישאים של יערות באוואריה.., אותם יערות עצמם, שבהם בנינו מפעל תחמושת עצום, נסתר. ערב אחד, בעוד כולנו רובצים על רצפת הצריף שלנו עייפים עד-מוות, וקערות המרק בידינו, פרץ לחדר אחד האסירים והציע לנו כי נצא אל מגרש המסדרים ונחזה בשקיעת החמה הנפלאה. כשעמדנו בחוץ, ראינו עננים קודרים בוהקים במערב וכל השמיים הומים מרוב עננים מתחלפים בצורותיהם ובצבעיהם, למן הכחול המפולד ועד לאדום העמוק כעין הדם. בקתות-הטיט האפורות-המדכדכות היו ניגוד חריף לצבעים העזים, ואילו השלוליות שעל האדמה הבוצנית שיקפו את זוהר השמים. ואז, לאחר כמה דקות של דומיה רבת-רגש, אמרו האסירים איש לרעהו: ”כמה יפה יכול היה העולם להיות!“. פעם אחרת היינו עושים במלאכה בתוך תעלה. השחר סביבנו היה אפור, השמיים ממעל היו אפורים, אפור היה השלג באורו החיוור של השחר, אפורים היו הסמרטוטים שלבשו חברי האסירים, ואפורים פניהם. שוב הייתי מספר בלי-אומר עם אשתי, ואולי ביקשתי למצוא את הסיבה לסבלי, לגסיסתי האיטית. בהתקוממות נמרצת אחרונה נגד חדלון- התקווה של המוות הממשמש ובא, חשתי כי רוחי מבקיעה פתאום את חומת הקדרות האופפת אותי. חשתי כי רוחי יוצאת מגבולותיו של אותו עולם חדל- תקווה, חדל-משמעות, ואי-מזה שמעתי קול מריע תרועת נצחון ”הן!“, בתשובה על שאלתי, אם יש איזו תכלית אחרונה. אותה שעה נדלק אור בבית-איכרים רחוק, שעמד בקו האופק כאילו ציירוהו שם, בעיצומה של האפרוריות המשמימה של שחר עולה בבאוואריה.
והאור האיר בחושך, שעות על שעות חצבתי במעדרי באדמה הקפואה, הזקיף עבר והטיח בי דברי עלבון, ושוב התייחדתי עם אהובתי. חשתי יותר ויותר, כי היא נוכחת, כי היא עומדת במחיצתי: הייתה בי ההרגשה, כי אני יכול לנגוע בה, להושיט אליה את ידי ולאחוז בידה. הרגשה זו היתה חזקה מאוד. היא היתה שם. ואז, באותו רגע ממש, ירדה בלאט ציפור וישבה לפני, על אותה תלולית של עפר שהעליתי מן המחפורת והשהתה עלי את מבטה.
(מתוך 'האדם מחפש משמעות')
לשיחה:
- מה כוח החיבור לאדמה בנסיבות הקשות ביותר לפי הקטע?
- שתפו בחוויות שלכם של נחמה מתוך חיבור לאדמה.
- כיצד נוכל לחזק את החיבור שלנו לאדמה, כמקור מחסן לאתגרי השעה שאנחנו חיים?
