ניצוץ היותר

"ניצוץ היותר" // ס.יזהר

בשממה הזאת שהיתה סביב דגניה של תחילת המאה, או בטרשים שסביב חוות כינרת, או בבדידות הנזירית של כפר גלעדי – נבט אותו רצון־בונה־עולם, אותו ביטוי של האדם הרוצה מכל באותו “היותר”. יותר ממה שיש בעין העולם האדיש, או ממה שהעולם מוכן להעניק בלי שיכריחו אותו לתת. מין “יותר” כזה שאינו מתממש אם לא קונים אותו ביסורים. ואז, לאחר יאוש כמעט, צומחת לה, כאילו פתאום, הגבעה. הגבעה הירוקה של מעשי האדם. גבעה זו שאין שום הסבר להימצאותה מלבד רצון מקימיה. ושאם לא יתמידו בו, אם לא יוסיפו לרצות בכל יום מחדש, סכנה היא שלא יחזור השטח ויבלע את הכל. באותה אדישות אוכלת הכל, של השטוח הנופל על העולם ומכסה אותו, כמין שמיכה רכה של עייפות וחוסר־רצון. “ניצוץ היותר” הזה אינו שום אור קבוע ואינו שום דבר בטוח. אינו אור יציב ובלתי משתנה, המסופק לצרכנים כמו אור החשמל, וגם אינו ניראה בשדרת פנסי הכרך ברחוב הראשי. אלא, דומה יותר, אולי, להבלחת הפנס. לאותּה התלקחות פתאום שרואים בים מעל הגל העולה. כנראה מסירת הדייג החותר לו בלילה. ואין לכם מרובה מאותו אור מועט שבהתלקחות מבליחה זו של סירת הדייג: אדם החותר אל-

שאלות לשיחה:

• מה הטענה המרכזית בקטע?
• תארו היכן פגשתם את "ניצוץ היותר" בחוויות החיים שלכם.
• שתפו בדילמות והחלטות בהן אתם זקוקים ל"ניצוץ היותר".