נצא השדה – אלול עברי מחבר למקום

מאת צוריאל אסף

למרות סערת העיתים, רוחות אלול חוזרות לנשוב ועמודי החצב הלבנים עולים מן האדמה. יש משהו בפריחה הפתאומית הזאת, הנקייה, שמביא בכנפיו תחושה של חסד, של התחלה חדשה. המסורת החסידית מציעה דימוי שמלווה את חודש הרחמים והסליחות: “המלך בשדה”. המלך, שבשגרת השנה יושב בארמון ספון מאחורי חומות וחדרים סגורים, יוצא בימי אלול לשדות. שם, פתאום, הוא נגיש לכול. אפשר לגשת אליו בלי פרוטוקולים, בלי חסמים.

הדימוי הזה מבקש לומר משהו על הלב שלנו: רוב ימות השנה הוא טרוד, עסוק בתוך חומות של שגרה, עבודה, לימודים, משפחה. אבל בסף שנה חדשה, הלב יוצא החוצה. הוא פתוח לשאלות עמוקות יותר: מה אני מבקש לעצמי השנה? מה אני מוכן להצמיח למען אחרים?

בשנה הזו, משהו מכוחו של הדימוי של המלך בשדה, מקבל עבורי מימד מוחשי ומטלטל בעקבות האזנה לשורד השבי גדי מוזס, חקלאי מקיבוץ ניר עוז, שהיה שבוי במנהרות עזה במשך 482 ימים. זמן קצר לאחר שחרורו, נשאל גדי בהסכת בשם 'האור בקצה' מהי בעיניו תחושת החקלאי. תשובתו הייתה פשוטה ובהירה:

"מה התחושה של חקלאי? תשמע כשאתה הולך וזורע ומחכה ליבול כעבור ארבעה חמישה חודשים אתה חייב להיות אופטימי. אתה חייב לקוות. אתה חייב להיות ביחסים אינטימיים עם האדמה הזאת. כי אתה מצפה שהיא תיתן לך משהו. מי שהוא לא כזה לא יכול להצליח בחקלאות. כי אתה חייב להאמין. אתה חייב לקוות. אתה חייב ללמוד. אתה חייב למצוא כל דרך להתגבר על חם מידי. קר מידי…שוק לא מוצלח. יבול נמוך. מחלות. מזיקים. יו ניים איט. אתה יכול למצוא המון דברים למה לא. ואם אתה למה כן. ואתה מפתח את זה. אז אתה אופטימי."

במילים הללו טמון מצפן של ממש: חיבור יומיומי לאדמה, לא מתוך רומנטיקה אלא מתוך עמל, תקווה והתמודדות עם כישלונות. זה חיבור שמצמיח בני אדם למול הקשיים הפשוטים ביותר, ולנוכח שעות המבחן האפלות ביותר.

השדה, כך מתברר, איננו רק אתר עבודה. הוא מרחב מחזק רוח ומחשל. אהרן דוד גורדון, מחבר המסה המפורסמת "האדם והטבע", זיהה בקרע שבין אדם לאדמה את שורש התחלואים של היחיד והחברה. השיבה לשדה, לדבריו, היא שיבה אל העצמי, אל שורש החיים, אל תיקון האדם והעולם גם יחד. לא במקרה מצאו גם מקובלי צפת במאה ה־16 את קדושת השבת דווקא בשדות שמחוץ לעיר. הם יצאו מבית הכנסת אל הנוף, שרים את הפיוט “לכה דודי” ומגשימים בפועל את מילות הפסוק האהובות של מגילת שיר השירים: “לכה דודי נצא השדה.”

המסורת הזאת מלמדת אותנו שהשדה איננו רק רקע. הוא עצמו המלך. לא עוד מרחב נגיש שבו אפשר לפגוש את “המלך” האנושי, אלא מהות מלכותית בפני עצמה. מקום שבו אפשר לפגוש את הרוח, את התקווה, אתר של התחדשות.

אלול הוא אם כן זמן של חשבון נפש. אבל לא רק בין אדם לעצמו, לחברו או לאלוהיו, אלא גם בין אדם לאדמתו. מול אורח חיים מודרני מנותק ומנוכר, ימים אלו יכולים להיות הזמנה לצאת החוצה, להניח יד באדמה, ולחרוש מחדש גם את הלב.

דווקא עכשיו, לאחר שנה של שבר לאומי, מתוך כאב וחורבן אישי וקהילתי, החיבור הזה הוא לא מותרות אלא רפואה. לצאת לשדה פירושו להתחזק, להצמיח אמון מחודש, לשוב אל מקורות הכוח הפשוטים והאמיתיים ביותר.

כשעמודי החצב שוב פורחים סביבנו, הם מזכירים שגם אחרי יובש ושריפה האדמה יודעת להצמיח חיים חדשים. כך גם אנחנו. נצא השדה, נצא לחריש חדש, ונאמר יחד: תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה.