'נקהלו' אחיזה קהילתית

"נקהלו ועמוד על נפשם" – על האחיזה הקהילתית בזמני משבר / נבו דור

בכל שנה, תפילות יום הכיפורים מכוונות אצלי להתבוננות פרטית בטעויות שלי. בבית הכנסת, אני מדמה בעיני רוחי כיצד בשעה זו כל עם ישראל מתאחד לאותה התבוננות, מתרכך מעט מההתבצרות, מההתנצחות, ומתחיל דף חדש. במוצאי יום הכיפורים שלפני המלחמה, נכזבתי לראות בחדשות את קללת המן, "ישנו עם אחד מפוזר ומפורד" (ג8), מתגשמת מול עינינו בכיכר דיזינגוף. מיד ניגשנו לבנות את הסוכה וביקשנו" "פרוש עלינו סוכת שלומך". היה נדמה שעם ישראל מצוי בשפל חברתי שכמוהו לא ידע מקום המדינה. והִנה, בפרוץ עלינו המלחמה הנוראה, כמו אחד מפלאי הבריאה, מתוך שבר הפילוג, שהתחלף בשבר דם ושכול, קם מחדש עם אחד, לא מפוזר, לא מפורד.

"איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מא6).

מנגנון ההגנה על שלמות עם ישראל הופעל במלוא עוזו. וכשם שיצאו לשדה הקרב, כאיש אחד, בלב אחד, כך גם בשדה ממש. מאות ואלפי חקלאים שנותרו בודדים במערכה זכו לחיבוק, תמיכה וסיוע בקנה מידה לאומי. פגשתי בשדות הנגב אחים לנשק ולחקלאות, אנשי תל אביב עם מתיישבי השומרון (מעורר השראה במיוחד היה לפגוש בשדות חיילים שבאו להפוגה חקלאית בין הקרבות).

כולם באו יחד, מתוך מטרה אצילית ופשוטה, להציל את המזון, לסייע לאחים בצרה ולעמוד על נפשם. רוחם האיתנה של לוחמינו היא המפיחה – בכל עיר ועיר, מדינה ומדינה – תקווה חדשה לברית אחים מחודשת.