נקרב, נאחד, נבצר // ברל כצנלסון
עוד לא תמה המערכה, עוד פצועינו לא נרפאו, עוד פליטינו ושדודינו עקורים מנויהם. עוד הצורר מתנכל, והנרגן משסה, ורב הטבחים מאיים בדמים חדשים. עוד לנו מאסרים, משפטים, חקירות, תככים ומוקשים. עוד חוגרים אנו ולא מפתחים. עוד עלינו יומם ולילה לשמור מכל משמר את חיינו, את כבודנו, את יחידת תקותנו. ועם כל אלה, ואם כי רבו אבדותינו ועצמו מכאובינו, חוש נחוש, כי לא נפלנו במערכה, כי יותר מאשר בכל שעת פורענות קודמת הקדמנו הפעם להתנער, להתאזר כח לחיים. עוד לא היתה לנו כאן, מעת שבנו לבנות את שממותינו, התנקשות כה כבדה בעצם קיומנו כהתנקשות זו. אולם בשום התנקשות קודמת לא גלינו כוח קיום עממי כאשר הפעם. לא יחידי השמירה וההגנה, לא יחידי תל חי קמו לנו הפעם; הישוב כולו נגלה הפעם מושרש ומעורה, איתן ובוטח ונושא את גורלו באמונה.
ההתנקשוּת של 1921 נתנה לנוּ את בּנין העמק, את תל-אביב רבּתי, את השכוּנוֹת העירוֹניוֹת. ההתנקשוּת של 1929 תביא לנוּ שבעתים: עמקים מיוּשבים, שכוּנוֹת עוֹבדים מלוּכּדוֹת, מוֹשבוֹת מאוּחדוֹת וּמבוּצרוֹת, ענפי משק בּנוּיים, הרחבת השוּק הפּנימי לתוֹצרת העברית, הרחבת קליטת ידים עבריוֹת בּמשק העברי.
צריפים נשׂרפוּ, בּטוֹן נבנה. עדרים שוּדדוּ – רפתים נקים. נקוּדוֹת פּזוּרוֹת וּמרוּחקוֹת נחרבוּ – נקָרב, נאַחד, נבַצר. זוֹהי תשוּבתנוּ היחידה, זוֹהי נקמתנוּ היחידה.
אין לנוּ כּל תאות-נקמה אחרת מלבד זוֹ: מזימת צוֹררים תוּפר, וארץ-ישׂראל בּנה תיבּנה.
ממצור לביצרון- אלוּל תרפ"ט
לשיחה:
- מה הלך הרוח העולה מהקטע? מה סוג עבודת האבל שהוא מציע?
- במקום אחר כצנלסון אומר: "שאננים אינם יוֹצרים, אבל חלוּצים גם בּאֶבלם העמוֹק, גם בּראִייתם הקוֹדרת יוֹצרים, חייבים להיוֹת אנשי-יצירה." כיצד הלך רוח ציוני זה מסייע לנו להתמודד עם אתגרי השעה כיום?
- לאיזה מהמשימות שלפנינו אנחנו נרתמים לפעולת יצירה?
