נשים שמחכות

א

שמחת תורה החזירה אותנו, נשות המילואים, למיתוס האוניברסלי של הגבר הלוחם, והאישה הממתינה. כאשת מילואימניק ב-9 מתוך עשרת החודשים החולפים שבהם ישראל עומדת על נפשה, הפעולה הכי עוצמתית שלמדתי לעשות היא להמתין. לחכות.

ב

פתחתי תנ"ך לקרוא את הציפייה של הנשים שבנו לנו את העם. הן, הרי, כולן- חיכו. אולי מלבד חווה, שלא המתינה ואכלה מפרי עץ הדעת, ואת התוצאה של החיפזון הזה, על פי המסורת, אנחנו טועמות בחדרי הלידה. שרה – חיכתה לילד, על כלות, עד בלות. רבקה- רחמה היה סגור. לאה- המתינה לשידוך המתאים לה, רחל, המתינה כפליים, ואז גם לפרי בטן. מרים- ממתינה על שפת היאור לראות מה ייעשה באחיה (ומשתכרת על כך בהמשך- שכר המתנה),דבורה הנביאה, שיושבת תחת התומר ואליה עולים בני ישראל שתשפוט בניהם, יעל אשת חבר הקיני, שלא מחכה הרבה ומנצלת הזדמנות חד-פעמית (ומנגד אם סיסרא שממתינה בחלון- מייבבת); רות – מחכה לראות באיזה שדה יתנו לה ללקוט, ומאוחר יותר ממתינה למוצא פיו של בועז בעניינה, מיכל אשת דוד- מחכה לו בחלון, אולי המתנה פחות הירואית, יותר קנטרנית וקנאית; אסתר המלכה שרוקחת תחבולות, וממתינה למוצא פי אחשוורוש, ומושכת את הזמן בין משתה לצום ולעוד משתה. עם כל ההמתנות הללו, הכאילו-פאסיביות הללו – בכתובים המילים המתנה, או השורש ח.כ.ה לא מופיעים.

איך זה ייתכן? הן חיכו כל כך הרבה, האם אין לכך ערך? האם זה לא שווה איזכור?

ג

המילה 'חכתה' מופיעה פעם אחת בתנ"ך, בספר תהילים פרק ל"ג "נַ֭פְשֵׁנוּ חִכְּתָ֣ה לַֽה' עֶזְרֵ֖נוּ וּמָגִנֵּ֣נוּ הֽוּא". האם זו המתנה פאסיבית – בה האמונה דוחקת הצידה כל יוזמה או עשייה אנושית?

מספרים על רבי ישראל אבוחצירה (הבבא סאלי) שהיה אומר "אין הדבר תלוי אלא באללה ובִיךְ" – כלומר אין הדבר תלוי אלא בא-לוהים – ובך האדם. המנטרה הזו מערבבת שתי תפיסות עולם – האחת שבה הכל 'מכתוב', ו-'כולו מן אללה' ואנחנו פיונים קטנים בתכנית הגדולה העלומה, והשנייה שאין הדבר תלוי אלא בך. השילוב של שתיהן יוצר את המשפט של רבי ישראל שמביא לאיזון בין העשייה האנושית להשגחה הא-לוהית. האמונה בכוח עליון עלולה להביא את האדם להמתנה בלא מעש, ואילו הריענון שנותן הבבא סאלי למשפט האחרון שאמר ר' אלעזר בן דורדיא על ערש דוי- מעיר ומאיר כמה משמעות יש לעשייה האנושית, לצד האמונה.

בעוד המילה חיכה, משורש ח.כ.ה מבטאת ציפייה שמשהו יקרה, מציינת פעולה כמעט פאסיבית, המילה שהייה, פירושה לצד החיכוי- נוכחות. לא העברת הזמן וספירת דקות עד שיקרה משהו, אלא נוכחות בכאן ובעכשיו, שהייה בהווה, ובעידן של יוגה ומיינדפולנס, ייתכן שאין צורך שארחיב על סגולות השהייה הנוכחת.

ד

בהעמקת מבט לנשות התנ"ך- נראה שהן לא ישבו בחיבוק ידיים. כל אחת מהן המתינה- בעשייה, חיכתה – בפעולה, שהתה- עם יוזמה. שרה- ניסתה להקים זרע לאברהם בעזרת שפחתה, הגר, רחל ליוותה את אחותה ומנעה ממנה עלבון בליל הכלולות, ולאחר מכן לאה ניסתה לפעול כדי להרות (ביקשה דודאים מראובן, וניסתה להטות את יעקב לאוהלה), מרים – הציעה לבת פרעה את אימה כמינקת עבור משה, דבורה ממקום שבתה קמה ומקימה את ברק בן אבינועם ומפיחה בו רוח אומץ להילחם בסיסרא, יעל שסועדת את סיסרא, עדי כדי השראת שינה, בעיצומה של מלחמה- ממתינה רגע קט, ואז פועלת כדי לחסל את סיסרא,  רות יוצאת לשדות ועומלת, ובוחרת לדבוק בנעמי, אצל מיכל ההמתנה היא אחרת – מתבוננת מהצד ובאמת נלווית אליה צחוק של בוז, וזו אולי לא ההמתנה הראויה; ואסתר משתמשת בפוליטיקה הפרסית כדי להציל את עמה. הן כולן בעשייה, שקטה, מאחורי הקלעים, אך מנווטות ורוקמות מציאות חדשה.

ה

 אם נרחיב קצת את היריעה- המילואמניקים והחיילים שלנו, פרטיים ככל שיהיו, הם חוד החנית הלוחמת שלנו, מגיני הגבולות, מטהרי קיני הטרור, משיבי חטופים לגבולנו, משמידים מנהרות, ותשתיות, וממוטטים את הקמים עלינו להורגנו, הם עומדים על הגבולות, הם חודרים לעומק קיני האוייב, בהחלט- הם נלחמים את המלחמה הזו שלנו – בשבילנו. ואנחנו, העם שנותר להיות העורף, ובזה אני כוללת את הבתים הפרטיים, ואת כל המעגלים הרחבים יותר, ואת כל היריעה העצומה, אזרחי ישראל שבשמנו ועבורינו אותו משרת מילואים פועל. אנחנו העורף.

ו

האם אנחנו ממתינים, או שוהים?

האם נגזרה עלינו המתנה מתוחה מורטת עצבים, בחודשים הראשונים, ולאחר מכן כסיסת ציפורניים, ולאט לאט חזרה לשגרה כזו או אחרת בצל איומים כאלה ואחרים?

המציאות, מעל כל כתבי הגות או פסיכולוגיה מלמדת אותי שההמתנה של העורף הישראלי, היא שהייה, ואין פעלתנית ממנה. זו שהייה שבליבה עשייה. מתנועות גדולות ומרובות אזרחים, ליוזמות פרטיות ונקודתיות. מפעולה שעניינה שיח, לפעולה שכולה עשייה, מבעלי מילים, לבעלי מחשבות ולבעלי מעשים, העורף הישראלי לא יודע לחכות בצד בשקט. העורף הישראלי רוצה להיות שותף, רוצה לקחת חלק, רוצה להיות גב לעשייה המקודשת. להיות נוכח.

ז

במובן הזה, בכוחו של העורף הישראלי לכתוב את התנ"ך שלנו היום.

אנחנו הנשים המחכות-שוהות, הגברים המחכים-שוהים. ההיסטוריה כאילו קורית רק בשדות הקרב הרבים, אך בפועל, חוט בל ינתק מחבר בין שדה הקרב, לבתים שמהם יוצאים לוחמינו. וככל שנרבה את האור בבתינו בשיח, בכווונות ובמעשה – פעימות האור הללו יחזקו וילוו את בחורינו ובחורותינו בחוד החנית של הלחימה.

אנחנו, הגברים והנשים המחכים, השוהים, תלויים בין שגרה לבין טרפת המציאות- כאשר את משפחה של מילואימניק פעיל- לא באמת אפשר לחזור לשגרה- עלינו לשלוח מפעימות הלב, מפעימות העשייה והרוח – לא רק אל שדה הקרב, אלא גם אל שדרות הרחוב, ואל מסדרונות מקבלי ההחלטות, ואל אולמות הדיונים. הרוח שלנו היא רוח שמבקשת להרבות את הטוב, להלחם בחושך – ולהוסיף את האור שבקע במלוא עוזו עם התנפלות החושך הגדול עלינו בשמחת תורה. מוטל עלינו להנכיח את הרוח הזו בציבוריות הישראלית. במובן הזה – אל לנו לחכות.

אל לנו לתת למרפי ידיים ונמוכי רוח להשליט את סדר היום הציבורי ולקבוע את טון הדיבור. עלינו לאזור אומץ ולקרוא בקול גדול- יש לנו כנפי רוח, כנפי נשרים אדירים. ומכוח הרוח הגדולה הזו אנחנו ננצח. אנחנו, פירושו- העם שמתגייס במלוא כוחו, מתעלה מעל שיקוליו הפרטיים, לא פעם נפגע במעגלים הפרטיים שלו לא מעט – בהורות, בזוגיות, בפרנסה, ואף-על-פי כן ולמרות הכל ובידיעה שרבה עוד העבודה, ושהשיקום הכללי והפרטי יידרשו גם הם אנרגיה וכוח רצון חזקים מאוד- מתייצבים נכונים לכבוד העם הזה.

מוטלת עלינו המשימה להתחיל לבנות את היום שאחרי, לסמן מהם היסודות האיתנים והברורים, אלו שהזדקקו לנו בחודשי הלחימה הראשונים- של הרוח הגדולה שמאחדת אותנו, מוטלת עלינו המשימה לחזק את הרוח לקראת משימת הבנייה והשיפוץ. יש מובנים בהם אולי היינו רוצים לחזור ליום שלפני: אשליית הבטחון, אשליית האפשרות לחיים בדו -קיום מתוך כבוד עם שכנינו הערבים, אבל במובן אחד חזק ועמוק הרבה יותר- אסור לנו לחזור לימי ערב המלחמה: הפילוג, העיוורון, השנאה וההתרסה שגדשו את הרחובות מכל כיוון והרחיקו אותנו האחד מהשניה. ובידינו הדבר. עלינו לנצל את השהייה הנוכחית, לפעולה של חיזוק התוכן שלנו כעם, חיזוק הזהות שלנו, וזיקוק היסודות של קיומנו המשותף כאן, כל גווני העם. עלינו לקום ולדרוש – ולהצמיח מתוכנו הנהגה בריאה שתהיה מחוברת אלינו, מחוברת לרצון שלנו במאחד, לדבקות שלנו במקרב ובדומה. הנהגה שנרתמת לרוח הגדולה, ומעלה אותה על נס, ולא מניחה לה להתמוסס ברצף שגוי של החלטות ציבוריות כושלות. הנהגה שמקבלת רוח מעמקי העם, הנהגה שמשרתת את הציבור, ולומדת ומתעצמת מרוח הציבור שאין יפה ממנו – הציבור שמוכן לתת הכל, את נוחותו, את אורח חייו, את כל הפרטי שלו- ציבור שרותם את ביתו לגודל המשימה- ציבור המילואימניקים.

ח

ואולי הנקודה הזו היא הבסיסית והערכית החשובה ביותר בבניית החוזה המחודש בין העם להנהגה, ובין העם לעצמו: המחוייבות במעשים היא בסיס לחיבור, בסיסי לחברה משותפת. גדולים הם אנשי המילה, שמילותיהם נובעות ממעשים. הדור הזה, דור הטיקטוק שתהינו על בהיית המסכים שלנו, התנער והוכיח לכולנו מעל כל צל של ספק – אולי יש עוד מה לשפר בתחום ההבעה המילולית, אבל המעשים חזקים ועוצמתיים ומעידים על עומק יכולות ורצונות, עומק החיבור.

אנחנו, הבתים שנשארו להאיר מתוככי הארץ אל הגבולות ואל עומק קווי האוייב – אל אנשינו הפרטיים המרכיבים את הצבא שלנו, יש לנו עוד משימה, בשהייה הדואגת: להחיות רוח פעולה, להחיות תנועה של צמיחה מתוך השבר, להנגיש רוח של תקווה ואמונה, עוד יבואו ימים טובים עלינו. בידינו הדבר, לחיי העם הזה.

ואולי, המילים של תרצה אתר בשירה "גשם הקשב לנשים", הן הסיומת המתאימה:

…גם בתוכנו מחכה, שותקת,
חלקת ארץ קטנה, חרבה.
והגשם שלנו איחר לרדת.
הגשם שלנו
טרם בא.

אך הגשם שלנו יבוא
עננים כבר זעים במרחק.
הגשם שלנו קרב, קרב
בצעדי ענק.

הקשב לנשים בחלון.
גשם אדיר ונוהר.
הקשב, איך קוראות הן בזו אחר זו –
הוא חוזר
הוא חוזר
הוא חוזר.