סיגד של חיבור

סיגד של חיבור שבט האחים // יוניי סקיבה

(נכתב בקיבוץ עברון בגליל מערבי, 2025)

אני כותבת מאמר זה מתוך אחריות אישית ועמוקה — כילידת אתיופיה שגדלה בארץ, ונשאה מלידה את שני העולמות: את רוח המסורת שהגיעה מבית אימי ואבי, ואת רוח החיים הישראלית המתחדשת בכל יום.

כמי שצמחה בין שתי זהויות משלימות, אני מבקשת להביא כאן נקודת מבט מוכרת לרבים, אך כזו שטוב ונכון לנסח אותה עבור כולנו – למען עצמנו, למען הדורות הבאים, ולמען האפשרות שיזכו עוד בימינו לראות בארץ הזו אהבה, לכידות שבטים, תיקון ובנייה מתוכם.

יום הסיגד — לא זיכרון פולקלורי, אלא נשמת זהות חיה

יום הסיגד איננו רק זיכרון קהילתי של קהילת ביתא ישראל; הוא קריאה חיה להתעוררות, לחשבון נפש ולחידוש הברית שבין אדם, עמו ואלוקיו. מאמר זה מבקש לפרוש את משמעותו העמוקה של חג הסיגד — לא כחג פולקלור, אלא כנשמתה של זהות מאמינה ומתקנת, המבקשת לאחד את לב העם ולרפא את סדקיו. בימים אלה, כשהלב הישראלי פועם בכאב מאז ה־7 באוקטובר — בצל השכול, הדאגה לחטופים והפחד הקיומי — יש ערך מיוחד ביום המזמין עצירה, בירור פנימי ומבט משותף. עם שלמד כאב וסבל, אך גם הפגין עוצמה ולכידות נדירה, ראוי שישאל את עצמו: מה מחזיק אותנו יחד? ומה מזין את הכוח הזה מבפנים?

התקומה שלנו — כעם וכחברה — טמונה ביכולת להישיר מבט זה לזה, להקשיב מעומק הלב, ולמצוא מחדש את אותו מכנה משותף שחסר אז — על ההר — ברגע שבו נדרשה מאיתנו אחדות הלב.

להפוך את יום הסיגד ליום של עם שלם

ברוח זו אני מאמינה שיש להפוך את יום הסיגד למועד של מפגש ולמידה — יום של התכנסות משותפת, לא רק של בני העדה האתיופית אלא של כל שבטי ישראל. יש מתנות שאינן שייכות לעדה אחת בלבד, ויום הסיגד הוא מתנה כזו: מתנה שנישאה באמונה ובכאב בגלות הארוכה, עבור כל העם. כדי להשיב ליום זה את מהותו העמוקה, נכון לקיים מעגלי שיח ברחבי הארץ — במועצות, בקמפוסים, בבתי הספר, בתנועות הנוער ובבסיסי צה"ל. שולחנות שבהם יושבים יחד מבוגרים וצעירים, חיילים, סטודנטים ומחנכים — לשיח כן על ברית, זהות, תיקון ואחריות.

מעגלי השיח — כך עושים זאת בפועל

כדי שיום הסיגד יהפוך מיום סמל ליום של חוויה לאומית עמוקה, ניתן ליישם את מעגלי השיח בדרכים קונקרטיות וברורות:

• בבוקר יום הסיגד — עלייה לירושלים: יוזמות של בתי ספר, תנועות נוער, קהילות או מקומות עבודה לעלייה משותפת לכותל המסמל את חידוש הברית, או לטיילת ארמון הנציב המשקיפה אל העיר העתיקה — הדמיה עכשווית של העלייה להר הגבוה כפי שנעשה מאות שנים בהרי אתיופיה.

• מעגלי שיח מוסדיים ברחבי הארץ: בכל מוסדות החינוך ניתן להקדיש את היום להתבוננות חברתית: – מהי ברית חברתית? – מהי זהות ישראלית רב־שבטית? – מהו תיקון אישי וקבוצתי? תלמידים יכולים לנסח "ברית כיתתית" או "אמנת כבוד" לשנה הקרובה — מחויבות שנולדה מתוך היום.

• במקומות העבודה — עצירה ל־60 דקות: מפגש קצר שבו כל עובד בוחר משימה אחת שתשפיע לטובה על סביבתו. ניתן ליצור "קיר התחייבויות" או "עץ ברית" משותף.

• פעילות ארצית או קהילתית — מסע אל הלב: מעגלי שיח סביב שאלות זהות: – מה למדנו מאז ה־7 באוקטובר? – מה מחזק אותנו כחברה? – אילו תיקונים אנו יכולים להוביל?

• בצאת הצום — חגיגה קהילתית: שירה, ריקודים, סיפורים ושיתוף — לא כאירוע פולקלור, אלא כסיום יום של התבוננות.

כך יכול הסיגד להפוך מיום של עדה אחת ליום של עם שלם, המבקש להתאחד סביב לב פתוח וברית מחודשת.

 

שורשים עתיקים: הברית שנשמרה בהרי אתיופיה

קהילת ביתא ישראל הייתה מן הראשונות שגלו — ומן האחרונות ששבו לארצם. בשובם, הביאו עמם מתנה רוחנית נדירה: את חג הסיגד, טקס חידוש הברית הקדום שנשמר אלפי שנים.

מדי שנה, בכ״ט בחשוון, התאספו בני הקהילה בכפרים ובהרים, בצום ותפילה, לעלייה אל ההר ולהקראת פסוקי נחמיה ועזרא: "וַיֵּאָסְפוּ כָל־הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד…" (נחמיה ח’, א’)

זהו לבו ומהותו של הסיגד.

 

בין חג לפולקלור: קריאה למוסדות המדינה

אף שהסיגד הוכר רשמית, עדיין רבים מתייחסים אליו כאל אירוע ייצוגי. ההתמקדות באטרקציות ובדוכנים מרחיקה מן העיקר: גלות, ברית, תיקון וזהות.

ההבנה שהיום הזה אינו “יום של יהודי אתיופיה”, אלא יום שנישא עבור כל עם ישראל, פותחת את הדלת לראות בו טקס תיקון לאומי — יום של חיבור ולא של ייצוג.

זיכרון ילדות: בין גרגר חיטה לשירת חסידות

כילדה אני זוכרת את המבוגרים לבושים לבן, הכוהנים נושאים את ה"אורייתא", ואנחנו — הילדים — כורתים ברית משלנו: גרעין חיטה על הזרת ולחש קטן: "שנהיה החברות הכי טובות ונשמור אחת על השנייה."

בכפרים אחרים היו פונים אל החסידות הנודדות: "שמאללה, שמאללה — אגרצ’ין ירוסלם דהנה?" (חסידה, חסידה — האם ירושלים שלי בטוב?)

בפשטות הזו שכן געגוע עמוק — לירושלים הגשמית ולירושלים שבלב.

ברית חברתית: לראות את האחר כהשלמה, לא כאיום

בשובנו לארץ, לא תמיד ידענו לשוב גם זה אל זה. פעמים רבות נמדדו בני הקהילה לא לפי רוחם אלא לפי חזותם. אך דווקא השוני הזה טומן שליחות: להזכיר שהאחדות איננה אחידות — אלא שלמות שנולדת ממפגש של חלקים שונים.

באנו אחרונים — לא מאחרים — אלא משלימים. כדי להזכיר את הברית שנשמרה על ההר לאורך דורות.

יום של עם אחד: זיכרון, תיקון ותקווה

פתגם אתיופי אומר: "אדם בארצו — עץ זית הוא." עץ הזית שורשיו עמוקים והוא עומד גם ברוחות ובסערות — כך גם האדם הנטוע בתרבותו ובקהילתו.

גם בארץ, בני הקהילה ממשיכים לשאול: מדוע לקיים את יום הסיגד? ותשובת הכוהנים: "נמשיך לבדוק את החוזה — שלא נשכח את הסיבה ליציאה אל הגלות."

הגיעה העת שהיום הזה יהיה נחלת הכלל — יום של התכנסות, הקשבה וחידוש הלבבות. שנזכה לחיות כאן בכבוד ובהודיה, לזכור את הנופלים, ולצעוד בארץ בתקווה ובאחדות — כעץ זית איתן בשורשיו.

"ויאספו כל העם כאיש אחד.."(נחמיה ח',ה)

בארץ האבות חיים שנים־  עשר שבטים — כל אחד נושא סיפור וצליל משלו. יום הסיגד מזכיר לנו שהשלם נולד רק כשהחלקים מצליחים להקשיב זה לזה. ואולי לא במקרה, דווקא בשירים שהפכו חלק מפס הקול הישראלי, מתנגנת לעיתים תזכורת עדינה לאותו “אנחנו” עמוק:

אהוד בנאי שר: "האחים כהי העור שבאים מאתיופיה… ומי יידע אם אברהם לא היה שחור." ועידן רייכל מזכיר: "כאן זה בית, כאן זה לב… שבט אחים ואחיות."

לא “דבריהם” של הזמרים, אלא הצלילים שהם מביאים — צלילים שמחזירים לרגע את הזיכרון הפשוט: שאנחנו עם אחד, ברוח אחת, על אף ריבוי הגוונים.

 

אודות הכותבת

יוניי סקיבה — מייסדת מרכז "מברהטיי" בקיבוץ עברון, שהוקם ביוזמתה בשנת 2007 מתוך זיהוי הצורך בגישור פערי הידע ובהנחלת מורשת יהדות אתיופיה לכלל שבטי ישראל ולמען חיפוש המכנה המשותף.

פועלת בעולם החינוך מאז 1998 — בדגש על החינוך הבלתי־פורמלי, תנועות הנוער ועשייה קהילתית רחבה. עובדת כמנהלת בתנועת נוער השומר באזור גליל מערבי.