עבודת אדמה בימי מלחמה

עבודת אדמה בימי מלחמה//  רחל ינאית

(אוקטובר 1948)

המתח לא פג עדיין – הדי יריות נשמעים תכופות וקליעים בודדים מתעופפים בשריקה מעל עין־כרם. תכונה רבה מורגשת במטה לקראת המיבצע להדיפת הפולשים המצרים והעיראקים ולהזזת המשלטים דרומה. החיילים יורדים ועולים למשלט ב“מיס קרי”. אני חשה: משהו עומד להתרחש כאן, אך אני בשלי – מכינה ערוגות לזריעה. המים זורמים בשפע מן המעיין לעבר החלקות. המגע של המעדר עם האדמה הזאת מביא אותי להתרגשות. העפר שנצטבר במשך הדורות הוא עמוק ופורה — אדמת הסחף, אדמה עידית של גן.
מדי יום אני הולכת לעין־כרם ומדי יום מעמיקה בי האמונה שבהליכתי זו אני מקיימת צו של הבנים הלוחמים ושל הבנים שנפלו. תוך כדי הליכה נצמדות עיניי לטראסות הללו, לנדבכים שבצלעות ההרים, לשבילים בהם צעדו חיילינו בליל שחרור עין־כרם. אני נצמדת בכל נימי נפשי לצעדי הבנים וקול טמיר לוחש בתוך תוכי: אתם צעדתם פה באפילת הלילה, בתוך הקוצים, בינות לסלעים, העפלתם לעלות בדממה ובגבורה, והנה אני הולכת עתה בעקבותיכם, חשה את נשימתכם העצורה בטפסכם בהר. מכל רגב וסלע של האדמה הזאת, אותה הרוויתם בדמכם, נישאת אלי נשימתכם.
לעתים, בלכתי לעין־כרם, נדמה לי שאני מהלכת לרגלי הר תבור, במקום שם נפלו בני וחבריו על הגנת הגליל. מעין נדר אני נודרת לעצמי: אם לא זכיתי ליפול במקומו או איתו – אתמסר בכל נימי נפשי לעבודת־אדמה זו, כאשר אהב בני, ברוחו, ברוחם של חיילי ישראל, למען אהיה ראוייה לכיבושיהם, לכל שעל אדמה שגאלו, לכל קרבן שהקריבו. אני שואבת עידוד מהליכה זו ברגל לעין־כרם ומהיעד החדש שהצבתי לעצמי. הימים ימי סתיו. נפשי נתונה ומוּדעת לאורות הרבים ולנגוהות הבוקעים מרחבי ארצנו המשוחררת, אך היגון – אין מפלט ממנו, הוא מוסיף לכרסם. אני חשה שתוך כדי עבודה גדלים הנגוהות ונעלמת האפלולית, זו תחושת “העצב הקורן” המוכרת לי.

רחל ינאית בן צבי, הייתה חלוצה בעלייה השנייה, מחלוצות ארגון 'השומר', ממייסדות החינוך החקלאי בארץ, סופרת, פעילה מרכזית בתנועת העבודה, רעיית הנשיא יצחק בן צבי, שכלה את בנה עלי במלחמת העצמאות.

שאלות לשיחה:

• מה הלך הרוח המרכזי והטיעון המרכזי של הכותבת?
• מה המשמעות המיוחדת של חקלאות בעת חירום ומאבק בעינכם?
• שתפו בנקודות מבט שמתחדשות לכם בזמני חירום על שדות הפעולה שלכם בשגרה.