עישוב מנטאלי ונתינה // יהודית גליק
אחד הדברים הבולטים בשהייה במנזרים במזרח הוא העישוב. בכל הזדמנות נותנים לך לעשב. יש כמה סוגים של עישוב…במנזר בקוריאה הייתי בצוות הגינה. כל מי שמגיע לשהות במנזר, במיוחד בזמן ריטריט (שזה חודשים אינטנסיביים של מדיטציה, עבודה ושיעורי זן). אז בצוות הגינה חתכנו עלי חסה לסלט, הוצאנו גזרים לבישולים ועישבנו בין השורות ובין השתילים. בסוף העישוב הזה יש הוצאה של העשבים השוטים בין שתילי הירקות. גם עישוב וגם הבדלה והפרדה בינם לבין מה שנכון שיגדל.
אני זוכרת שבשעות העישוב השונות דמיינתי שאני מעשבת את מה שלא נחוץ לי בתוכי. יהיה זה קינאה, שנאה, עצלות, דחיינות, כעסים, ביקורת… משאירה את מה שנכון, אהבה, נתינה, חום, שביעות רצון. אני זוכרת שהזמן היה טס כשהייתי חושבת על כל העשבים השוטים בתוכי שהייתי שמחה להיפטר מהם ואיך אני מוציאה אותם עם כל תלישה של עשב. וחשבתי שזמן נכון לעשות את זה הוא לפני שהעשבים השוטים מגדלים פרחים שהופכים לזרעים. כיוון שכל רוח קלה מעיפה את הזרעים לגינה הפנימית שלי ובעוד זמן מה, למרות שעישבתי, הזרעים ינבטו שוב ושוב יהיה סבל ושוב אעשב ושוב ושוב…לעשב. לעשב את הרצון לרצות אחרים. לעשב את הקנאה במה שיש לאחרים. לעשב את כל הרצון לשלוט.
להשאיר את האהבה פנימה. היא תגדל להיות האהבה החוצה. היא תגדל להיות החום, הקבלה, החיבוק, הטוהר. זה מה שלמדתי במנזרים. למדתי את זה בשעות הרבות של העישוב ולמדתי את זה ממורים גדולים שחיים כך. בנתינה. ביכולת לקבל.
יהודית גליק היא נזירת זן. מורה למדיטציה, לזן וטרילותרפיה. הקימה את דהרמה.
- מה עיקר המסר של הקטע?
- האם עשיתם פעם "עישוב פנימי"? איך זה היה נראה?
- מה אתם צריכים לעשב מתוך עצמכם? מה הייתם משאירים?