על אהרון מנצ'ר והאמונה במולדת
רינה ברקאי
באחד הכינוסים האחרונים של פעילי עליית הנוער שהיה שותף להם בברלין (מארס 1940) כתב: "לפני הנוער הציוני ניצבת זה שנים מטרה אחת: הגירה. גם להבא יוסיף הנוער לדבוק במטרה זו כדי שנוכל לחיות במולדת חדשה, במיוחד בארץ תקוותנו. מוטל עלינו ללמוד הרבה. לפיכך מבקשים אנו להכשיר עצמנו ביסודיות לעלייה, אנו רוצים להתחבר אל היהדות שלנו, ואל נכסי הרוח שלה, לרכוש ידע על צרכיה של ארץ יעדנו ובשפתה".
ערב שילוחו לטרזינשטאט כינס מנצ'ר ישיבה אחרונה של מועצת פעילי תנועות הנוער בוינה.
בישיבה זו פנה לכל הנוכחים בתביעה לקבל על עצמם התחייבות בהצהרה ובשבועה, אך ציין כי "מי שאינו מסוגל ימנע ללא היסוס [..] איני רוצה להטיל על איש מעמסה שהוא אינו יכול לשאת" כל החברים הרימו יד בשבועה וחזרו אחריו: "אני נשבע בכבודי שאשתדל לפעול בכל מקום למען קיום עמי, להיות לעזר, להיות נאמן ליהודה ולציון ולהשתדל לחזק את האנשים שמסביבי באמונה במולדתנו היהודית". אחר כך החליף אהרון לחיצת יד עם כל אחד מן הנוכחים והמועצה הסתיימה בשירת "התקווה".
מה אתם מרגישים אחרי קריאת הקטע בעינים של ישראל של המאה ה-21?
אהרון פנה אל שותפיו וקריאה ללמוד ולבסס את ידיעתם על הארץ לפני עלייתם, מה משמעות הלימוד והידע בחיינו?
מה משמעותה של שבועה? מה הדרך שלנו לקיים את הרעיון שאהרון מדבר עליו?
מנצ'ר נולד בווינה למשפחה יהודית מסורתית מגליציה. בשנת 1932 עלתה משפחתו לארץ ישראל, בעוד מנצ'ר עצמו נשאר בווינה ופעל בה כמדריך בתנועת "גורדוניה".
לאחר האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית במרץ 1938) ריכז מנצ'ר את פעילות תנועות הנוער הציוניות. מנצ'ר לקח חלק מרכזי בארגון מוסדות ההשכלה, תגבורם במורים, וכן קיום פעילות ציונית. בתקופה זו הוא ארגן הברחת נוער יהודי ליוגוסלביה. פעילות זו בוצעה בשיתוף עם רחה פריאר וניצלו בה מאות ילדים.
#ציונות #אחריות #זהות ישראלית #אומץ אזרחי #אהבת הארץ