על אורות ופירות
חבורת הכותבים
בתיאור היום השלישי, מצווה ה' על האדמה להוציא "עץ פרי עושה פרי למינו". האדמה מצידה מוציאה "עץ עושה פרי אשר זרעו בו למינו". חז"ל עסקו ברבות בניסיון להבין את ההבדל בין הציווי האלוהי לביצוע של האדמה, תוך ניסיון לדייק במה חטאה, ואיך היו הדברים צריכים להיות. הרב קוק הציע לשאלה זו פתרון מרתק:
"מתחילת הבריאה ראוי היה טעם העץ להיות גם הוא כטעם פריו. כל האמצעים המחזיקים איזו מגמה רוחנית גבוהה כללית ראויים היו להיות מוחשים בחוש נשמתי באותו הגבה והנעם, שעצם המגמה מורגשת בו כשאנו מציירים אותה. אבל טבע הארץ, התנודדות החיים, ולאות הרוחניות כשהיא נסגרת במסגר הגופניות, גרם שרק טעמו של הפרי, של המגמה האחרונה, האידיאל הראשי, מורגש הוא בנעמו והדרו, אבל העצים הנושאים עליהם את הפרי, עם כל נחיצותם לגדול הפרי, נתעבו ונתגשמו ואבדו את טעמם".
הראי'ה קוק אורות התשובה
המצב היום הוא של מציאות פגומה, בשל חטא (החטאה) של האדמה. במהות הדברים, כאשר אנו פועלים לטוב, בדרך טובה, היה עלינו לחוש עונג ונועם במהלך הפעילות כולה. המציאות היא שגם כאשר אנו מכוונים לעשיית טוב, ולפעולה של חסד, עלינו לעבור קשיים וייסורים (במקרה הרע) או זמנים ארוכים של שגרה. הרב קוק מנחם אותנו שעוד יבואו ימים וכל פגם סופו לתקון, וטעם העץ יהיה כטעם הפרי – "וארחות החיים המעשיים לא יהיו גורמים לחוץ בעד הנועם של האור האידיאלי"… מאחלים לנו שנזכה לאכול מפירות הגן, ולזרוע עצים עושי פרי משלנו, וששני סוגי הפירות יתמזגו לעולם של תענוג.
מה המשמעות של הקטע? מה הכוונה של הכותבים להבליט ולהאיר?
איך לדעתכם אפשר, גם בתוך המעשה המתיש, לתת מקום למטרה הטובה?
איך הקטע מתחבר לארגון השומר החדש ולעשייה בו?
#תיקון