על אחריות ישראלית

על אחריות ישראלית // עוז סימינובסקי

(בסבב הקודם בעזה פנתה אלי הגיבורה מאיה אוחנה מורנו ונתנה לי משימה גדולה למידותיי: לבחור ערך אחד ולכתוב עליו קטע, כחלק מפרויקט מיוחד ומרגש מאוד, שמו "הקומה הישראלית הבאה". למזלי לא ידעתי שלצדי יכתבו מירב לשם גונן והרב אייל ורד ומיכל זמורה ועוד שמות מדהימים כאלה, וכתבתי את אשר על ליבי על הערך הראשון, השני השלישי והכמעט יחיד שמעניין אותי בשנים האלה. מסתבר שקל יותר לכתוב טקסט נקי באוהל מטונף. בשטח הכינוס שבתוך בית חנון, עם הציוד לצדי, עם חול בכל חור, כתבתי את יסודות האמונה שלי. הנה המילים:)

אנחנו עם, אנחנו דור, אנחנו זן שמשא העולם מונח על כתפיו. הוא כבד. לפעמים הוא כואב כמו אלונקה. ולפעמים הוא באמת אלונקה. אנחנו עם מעורבב. אחד בתוך השני. בחדשות. בפוליטיקה. בחיים. אנחנו לא נחים כשילדה נעלמת בצפת. אנחנו שוקלים להפסיד מלחמה כדי להחזיר עשרות חטופים חיים. בכל אסון, אנחנו לא בורחים ממנו אלא רצים אליו. כשמישהו אומר משהו שנראה לנו שגוי, אנחנו כל כך מוטרדים מהטעות שלו, מהחיים שלו, מהבעיות שלו, עד שאנחנו יכולים לשנוא אותו שנאת מוות.
על הכול אנחנו מתווכחים. ארוך. בזעם. והכול נוגע לנו. כולנו האימא הממורמרת, ש'הכול היא עושה בבית הזה'. הבית עלינו. העולם עלינו. אנחנו לא נרדמים בלילה כי העולם בבעיה ואנחנו עוד לא פתרנו אותה. האחריות מעוררת, לא מאפשרת לך להישאר לשבת, אפילו כשאתה כבר על מדים. במהלך הפעולה בשטח הבנוי המפקד מבקש מישהו שיירה בנשק. אני שונא לירות. אני מתנדב, תופס עמדה ונותן אש. למה? בגלל הפחד. הפחד שברגע האמת אני אתבלבל. לא אהיה מתורגל בירי, ואתן בטעות כדור בגב של חבר. בקרב, אני לא מפחד להפוך לשיר. אני מפחד להפוך לתחקיר.
אחריות היא תעתוע. פרדוקס מרהיב. כי אם אני לבדי לא אהיה אחראי, לא אשלם ברכבת, לא אצביע בבחירות, לא אתחסן ממגיפה – דבר לא יקרה. אבל אם כולנו ננהג כך, יהיה חורבן. אחריות מתחילה כשאתה אומר לעצמך דבר מוזר: "אני כולנו. אני העם, העולם. הסיפור קורה לי".
וככל שאנחנו אוהבים את עצמנו יותר, ככל שאנחנו מרגישים חשובים יותר, משא העולם נופל עוד יותר על כתפינו. בשבילי נברא העולם, ואנוכי עפר ואפר. אחריות היא מה שאתה חולם. אנחנו לא חולמים שהעולם ינפנף עלינו ענף דקל ואנחנו נשתה קוקטייל. אנחנו לא חולמים לעמוד על פסגת העולם. אנחנו חולמים להתנחל בליבו. לשאת אותו כמו בן, להיות לו אור ומופת ודוגמה. להתפלל על סדום. להציל את נינווה. לתת את נפשנו תחת נפש אחינו הקטון. התחושה של 'לשבת לי' בבית עם פציעה קלה, כשהחברים שלי בשטח היא לא תחושה של פטור, אלא של חוב. כל לוחם יודע כבר מהטירונות שהמנוחה שלך, היא העבודה הכפולה של מישהו אחר. אנחנו לא רוצים סתם זמן בית, אנחנו רוצים ללכת הביתה כי סיימנו את העבודה.
זה סוד עברי שידוע רק למי שקולל בברכה המאושרת של האחריות. אין חירות בעולם. החיים הם עול. עבד הוא מי שנושא עול זר. בן חורין הוא מי שנושא את עמלו שלו. את אמונתו ואת פירותיו. "ואת עמלנו, אלה הבנים". אחריות היא ה'לך לך' השולח אותנו לכפור באלילים ולמצוא אל אחד. כי אל אחד הוא כזה שמסתכל בעיניים, אין ממנו מנוס. אל אחד נמצא איתי במערכת יחסים מחייבת. בברית עולם של מקום, בברית נצח של זמן. זהו אל שדרישתו היא שלא נקלקל ונחריב, שנתקן.
אחריות היא משא האח והגר והנוכרי, משא הדורות של העיון וההלכה, משא הגאולה. משא הלחימה, משא הניצחון, משא החטופים, משא העם האחד ולא שניים. משא אסירות התודה האילמת, למי שהקריב באחריות שכזו. מי שהקריב וידע למה. משא העקידה. לכן, מעילה באחריות היא אֵם כל חטאת. להיות "נוסע חופשי" ברכבת של העולם, זוהי בגידה. אנחנו עם ודור וזן שלא יכול לסבול את הבגידה הזו. שהגב שלו, כשהוא ללא משא, לא מפסיק לגרד. לא מזמן חזרתי מפציעה למילואים. ועכשיו, שוב עם הקסדה הכבדה והחול בתחתונים, כואב לי מאוד ואני חי.
אושר אמיתי הוא חוויה מלאת כאב. להתחתן ולהביא ילד זה הורס את החיים, וזו משאת החיים. האחריות היהודית, הדתית והלאומית, אלה ייסורי האושר. מותר האדם, דעת ומכאוב. על כורחך אתה מקבל עליך את האחריות, ועל כורחך אתה נאלץ להפקיד אותה בסוף המסע. אי אפשר לוותר עליה, עול הארץ והעם והדורות והילדים והצבא והתורה, מעולם לא העניקו לנו חיים קלים. ואנחנו קשורים בהם בעבותות של אהבה. אחריות, מעל הכול, פירושה שיש עבור מה לחיות. שביסוד הכול יש נשמה יקרה מפז ששווה את החיים ואת המוות. שהעולם אהוב ורצוי. אחריות היא אמונה בתשובה.

לשיחה:

• מה היא אחריות לפי המקור? מה דעתכם?
• מה המשימה הלאומית הקוראת לכם לקחת עליה אחריות?