על האדם שביהודי

על האדם שביהודי // א.ד. גורדון

ומי שהיהודי שבו סותר את האדם שבו, תמה אני, אם מותר לו להישאר יהודי: את האדם אסור להקריב אפילו על מזבח האומה. צריך שיהיה ברור לנו, כי התחייה היא לא צמצום עצמיותנו בתוך השקפת עולם קבועה, כי אם שחרור עצמיותנו, נתינת אפשרות לעצמיותנו להתפשט בכל העולמות, לבוא לידי גילוי בכל הספירות והצורות שבכל העולמות, צריך שיהיה ברור לנו, כי עצמיותנו הלאומית בכלל היא בעיקר לא השקפת עולם מיוחדת, – עצמיותנו היא בעיקר יחס מיוחד, יחס מיוחד לאשר לא עצמיותנו, יחס מיוחד, המוליד מתוכו ממילא השקפת עולם מיוחדת… וכן הוא גם תחייתנו, שואפים אנו לצאת במידה שאפשר מן הגלות, לשוב לתחייה ולתקומה, (כלומר מהמצב הרוחני שבשאיפתנו שהוא היסוד, שהרי די לנו לעזוב את היהדות בשביל להיפטר מכל הצרות), – זאת אומרת, אנחנו באים לבקש יחס חדש אל הטבע, אל האדם, אל עצמנו, – יחס חדש לא רק בהשוואה ליחס אחרים לכל אלה, כי אם גם בהשוואה ליחסם של אבותינו הקדמונים. אנחנו באים לבקש את יחסנו אנו. אנחנו באים להוסיף על נחלת העבר. אנחנו באים להוציא מבית גנזינו את כל אותה האש, את כל אותו האור, את כל אותו הכוח, שנאצר שם מתוך כור הברזל ולהשקיעם ביצירה נוסף על מה ששמור לנו שם מאבותינו. ארבע מאות שנה של גלות מצרים נתנו לנו יחס של "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם", ואלפים שנה של גלות ושל פיזור בכל קצווי ארץ יתנו לנו, נקווה, יחס לא פחות יפה ולא פחות נעלה. והיחס הזה הולך ונברא פה, בארץ ישראל, יותר נכון, עלול להברא פה מתוך העבודה בתוך הטבע.
אהרן דוד גורדון ( 1856-1922),  חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות

1. נסחו במילים שלכם את הטיעון המרכזי בקטע
2. מה היחס בין האדם שביהודי לזהותו היהודית לפי הקטע?
3. מה היחס הנכון לירושת הדורות לפי גורדון בקטע שכאן?

#זהות