על הגורן וכוח המגן // עידו חברוני
בין משאות הנפש להכרח הקיום:
למחרת תשעה באב לפני 96 שנים, עשרה באב תרפ״ט, פרצו ערבים לרחבת הכותל ושרפו ספרי קודש. לאחר מכן אנסו, כרתו איברים, טבחו ושרפו עשרות יהודים. ההגנה לא היתה ערוכה לקראתם.
שלוש שנים קודם לכן פרסמה קבוצה של אנשי רוח בישראל מחאה חריפה נגד הנסיון להקים כוח מגן יהודי עצמאי: ״הכרתנו בהתאם למשאת נפשם של נביאי ישראל היא, שכל שאיפותינו צריכות להיות מכוונות לשרש מתוכנו את הרוח הצבאית ואת התעתועים הנעשים על חשבון המושגים של גבורה וכבוד לאומי.״ (דאר היום, 11 באפריל 1926)
אם חס וחלילה מישהו מסיק מכאן שהפרעות פרצו בגלל אנשי הרוח החתומים על גילוי הדעת, הרי הוא טועה לחלוטין. המהומות פרצו בגלל המאבק על הארץ. הערבים לא קנו את מוסר הנביאים ואידיאל אחוות העמים של תנועת העבודה. הם הבינו מהר מאוד שיש לנו שאיפת ריבונות והגיבו במלוא הכוח. מאורעות תרפ"ט היו ההתקוממות המאורגנת הראשונה של ערבים נגד יהודים בארץ ישראל. הם קראו לה ״מהפכת אל בוראק״ על שם הכותל המערבי.
עמנואל הרוסי כתב בעקבות המאורעות את שיר הערש המצמרר, ״שכב בני״, שמספר אמת כואבת ומורכבת יותר מגילוי הדעת של אנשי הרוח שיש "לשרש מתוכנו את הרוח הצבאית". "בּוֹעֶרֶת הַגֹּרֶן בְּתֵל יוֹסֵף, / וְגַם מִבֵּית אַלְפָא עוֹלֶה עָשָׁן…" מספרת האם לבן, ולכן האב איננו. כשתגדל, היא מוסיפה, תצטרף אליו – לשמירה ולבניין: "הִנֵּה תִּגְדַּל, תִּהְיֶה גִּבּוֹר, / תֵּצְאוּ לַשְּׁמִירָה אָז יַחְדָּיו"; "הִנֵּה תִּגְדַּל, תָּרִים הַיָּד, / תֵּצְאוּ לַבִּנְיָן אָז יַחְדָּיו". רבע מאה לאחר מכן כתב עלי מוהר את "שיר ערש נגבי", שחוזר על אותה הכרה כואבת: "אֵין חָרִישׁ עָמֹק בְּלִי נֶשֶׁק".
עמנואל הרוסי חיבר את שיר העמק החלוצי למנגינה חב"דית (שמוכרת היום מפיוט יום הכיפורים "כי הנה כחומר") וכך הציב אותו בתוך רצף המסורת היהודית המקוננת על החורבן ושואפת לעתיד טוב יותר.
"וגר זאב עם כבש" היא משאת נפש יהודית נאצלת. הסלידה מהרג ומפגיעה בבני אנוש היא תכונה ישראלית נערצת. אך יחד אתן לימדה אותנו המסורת היהודית שמטרתה היא "'וחי בהם' – ולא שימות בהם". כדי לשרוד, קובעת ההלכה, מותר – ולפעמים הכרחי – לעבור עבירות. השאיפות הנאצלות שלנו לא ישמרו אם לא נצליח לשרוד. וכדי לשרוד צריך להילחם.
עד שנזכה לכתת חרבות לאתים אני מעדיף את האמנים והיוצרים – כמו עידן עמדי – שמסוגלים להכיר במציאות הזו.
