על חוסן, אומץ, ציונות, ומה שבניהם/ אדיר ריינר
א
זכיתי להיות איש חינוך בזמן המלחמה. במסגרת עבודתי במכינה קדם צבאית, עברתי הכשרות רבות העוסקות בחוסן. כל מערך החינוך ובריאות הנפש במדינה, הפורמלי והפרטי- אזרחי, התגייסו למשימה חשובה. עברנו השתלמויות והכשרות רבות, רובן טובות ואיכותיות ומבוססות על גורמי מקצוע. יתכן, שהחוסן הלאומי גבר באמצעות מאמץ נרחב זה. הלוואי שכך. אך למרות זאת, ומתוך הכרת הטוב לגורמי חוסן אלו, חשתי שמשהו חסר בשיח. לעצמי ניסחתי זאת כהבדל בין "חוסן" ל"אומץ", וארצה להסביר טענה זו במאמר.
"חוסן" מוגדר כיכולת להתמודד עם מצבי קצה ודחק, ולהסתגל אליהם )מתוך ויקיפדיה(. לצערנו בישראל רבים מצבים אלו גם ללא המלחמה, ומשום כך התפתחו בארץ תורות פסיכולוגיות ענפות העוסקות בכך. אחד המודלים הבולטים והנוחים הוא מודל גש"ר מאח"ד. בקצרה וללא חידודים מקצועיים, מודל זה נותן כלים להתמודד בזמן מצוקה, ולהגיע חזרה לאיזון ויכולת התמודדדות. הכלים שאותם מטפח המודל הם רבים ושונים, ומתחומים שונים:
ג- גוף – פעילות גופנית, תזונה טובה, שינה איכותית, טיפוח הגוף, וכד'. ש – שכל – ניתוח רציונלי, תכנון דרכי התמודדות מראש, היערכות למצבי חירום וכו'. ר – רגש – הבעת אמפתיה, חום, חיבוק, מחמאות וכו'. מ"א – מערכות אמונות – תקווה, אמונה דתית, ערכים ואידיאליים שמוכנים להילחם עבורם ח – חברה – קהילה, חברים, משפחה וכו' ד – דמיון – מדיטציה, מוזיקה, דמיון מודרך, הסחת הדעת, הומור, אומנות וכו'
כל הכלים האלו עובדים, מסייעים וחשובים! הם יוצרים מערכת רב-תחומית והוליסטית, המאפשר לכל אחד למצוא כלים מעולים בשעת הצורך. הם נותנים לגיטימציה לכל אדם לבחור את דרכו להתמודד ולקבל תמיכה מהחברה עבור כך, ובכך להימנע מזלזול במקרים של חוסר הבנה )"למה הוא יוצא לריצה בזמן משבר?", "זה לא הזמן לפגוש חברים" ואמירות מעין אלו(. ובשילובים המתאימים הם יוצרים אנשים שמסוגלים להיות חסינים ולהגן על עצמם מחוסר אונים, פאניקה וייאוש.
ב.
אם כך, מה הבעיה?
דומני שכלים אלו אינם יורדים ללב העניין. ובכך אולי כדאי להרחיב מעט על מדע הפסיכולוגיה. הפסיכולוגיה אינה בת מדעי הרוח, אלא מדעי החברה. מדעי החברה, כפי שכל סטודנט לתואר ראשון בתחומים אלו מכיר על בשרו, מבוססים רובם ככולם על סטטיסטיקה. הם אינם מחפשים מה נכון לאדם, אלא מה בד"כ עובד עבורו, מתוך ניסוי וטעיה על קבוצות גדולות. מדע הפסיכולוגיה, לפיכך, אינו מחפש פשר לחיים או מהות. הוא בוחן אלו אפשרויות בחיים עובדות לקבוצות גדולות באופן כללי, וממליץ עליהן לאנשים. מכאן, שמדעי החברה אינם יכולים להציע ערכים, אמונות או רוח. הפסיכולוגיה יכולה לומר שמשמעות לחיים היא טובה, אבל לא מפני שהיא טובה בפני עצמה אלא מפני שהיא כלי שבני אדם רבים משתמשים בו ומוצאים שהוא מסייע להם )יוצא מהכלל ויקטור פרנקל, שתורתו מורכבת יותר(. הכלים הם פונקציונליים, ואינם עומדים בפני עצמם.
דומני שגם שיח החוסן הוא כזה. השאלה שהוא בא לפתור היא: "איך להתאושש הכי מהר", או "איך להגן על עצמי". שאלות חשובות כאמור ואין לי חלילה זלזול בהן. אך הן מתמקדות ב-איך, ולא עוסקות ב-למה .
ג
אדם במדינת ישראל, החי את המציאות המורכבת והקשה כאן, לא יכול לאורך זמן להסתפק בשאלת האיך. מבחינת החוסן, אם אדם יתמקד רק ב"איך לקום ממשבר", יתכן שמשבר אחד יעבור עליו בשלום. אך לאורך זמן הנפש נשחקת, החוסן-המגן נסדק. אין פלא, יאמרו הפסיכולוגים, שהירידה מהארץ מתגברת מאז המלחמה. לשם מובילה הבריאות הנפשית הסבירה.
אבל אדם שיתמקד בשאלת ה"למה", למה לקום מהמשבר הציוני – אדם זה יוכל לנסח לעצמו יעדים ברורים שעבורם הוא יהיה מוכן להילחם בצורה אבסולוטית, עד לנתינת חייו. במקרה ואינו לוחם אלא אזרח, יעדים אלו יכולים להיות אלו שיסייעו לו להתחזק. ה"למה" אינו יוצר חוסן דווקא )הוא מסוגל לכך כמובן(, אלא אומץ. אומץ מתבטא בכך שאדם מוכן לעשות דברים שאין לו ודאות שיצליח בהם, וגם אין לו וודאות שלא יפגע. לכאורה, הרצון להיות אמיץ הוא הפוך לחלוטין מהרצון להיות חסין. שכן אדם אמיץ מכניס עצמו למקום שאדם חסין יעדיף לא לבחון.
ד
בשביעי באוקטובר נחשפנו לגיבורים גדולים. דומני שרובם לא היו דווקא אנשי חוסן. חלקם כלל לא היו חיילים אלא אזרחים פשוטים, חסרי הכשרה קרבית והכשרה נפשית. הדבר שהניע אותם לא היו הכלים שתיארנו בשיח החוסן. אפשר שהם סייעו. אבל נקודת ההחלטה שהזניקה אנשים אלו קדימה הייתה נקודת האומץ: האמונה שיש לי למה שעליו אני מוכן למסור את חיי. מהו אותו למה – כל אחד נתן תשובה דומה אך שונה: הארץ, המדינה, הקהילה, המשפחה. אך שיח זה נפרד משיח החוסן.
מדעי הרוח אינם נהנים מגיבוי אמפירי, כמו מדעי החברה. הסיבה להקשיב לתנ"ך, לאפלטון ואריסטו, לדוסטוייבסקי ולעגנון – אינה נמצאת בנכונות הסטטיסטית לוגית. היא נשארת כעמדת אמונה. עלי לבחור את דרך הרוח שלי ואין לי כלים מעבר ללוגיקה האנושית האישית שלי, ולאינטואיציית הבטן. על כן מדעי החברה נדמים לנו כמבוססים יותר ובטוחים יותר. והם אכן כאלו! הפסיכולוגיה עשתה הרבה טוב וחסד בעולמנו.
אבל לא ניתן להסתמך עליה לבדה. היא כלי בלבד. עלינו לחדש את החוסן, ולצד זאת לשים דגש גדול על אומץ. לשאול את השאלה: למה למסור את חיינו? למה להיפצע? למה לאבד חברים? תשובה לשאלות אלו יוצרות אנשים שמסוגלים להיות גיבורים, ולא רק חסונים.
מה התשובות לשאלות אלו? קשה מאוד להכריע. כאמור, זה אינדיבידואלי. אבל דומה לי שהציונות יצרה יכולת לשכלל את התשובות.
ה
בעבר ידעו היהודים לתרץ לעצמם ולאחרים מדוע הם נפגעו: "חטא חטאה ירושלים, על כן לנידה הייתה", כפי שכתוב במגילת איכה. לכל צרה בא הסבר. אך הציונות, במהפך הגדול שלה, דרשה מהיהודים לא רק לומר כמה רע, אלא האם יכול להיות ולעשות יותר טוב? האם נסכים לקום מן הגלות ומן הספר, לעלות לארץ ישראל ולעבודת האדמה, ולשים לעצמנו מטרה ערכית חומרית וברורה?
הרצל ואחרים חידדו ליהודים שעליהם לשאול לא מדוע הם נפגעים, אלא כיצד ניתן למנוע זאת. שאלה זו, ההפכת ישר לשאלת "אז למה מדינת ישראל היא הפיתרון לבעיה היהודית". זו השאלה שהתשובות השונות לה בעם ישראל יוצרות את האומץ הציוני. התשובות האלו בגרסותיהן השונות הן שיצרו את העוצמה היהודית של מדינת ישראל. מלחמת העצמאות לא נוצחה באופן הקפדה על מודלים של חוסן – הם לא הומצאו עדיין, אולי חבל שלא – אלא באמצעות הבהירות שהייתה ליישוב היהודי בשאלת הלמה: כי אחרת תהיה שואה. תשובה בהירה זו היא שנתנה כוח לכל הישוב, מהחזית לעורף, להתייצב איתן.
ו
עלינו להקפיד על השאלות. אנשים צריכים למצוא בעצמם את התשובה, מאחר שתשובה חיצונית לרוב אינה מחזיקה בנסיבות קיצוניות. על כן יש לעמת את העם עם שאלות היסוד שלו: מדוע אנחנו כאן? מה הצורך במדינת ישראל? מדוע להיות יהודי? מדוע שונאים אותנו?
למרבה הצער, חלק גדול ממערכת החינוך זנחה את העיסוק בשאלות אלו, מתוך רצון לאפשר גישות רבות )מידי( ומתוך הסתייגות מעיסוקים סמי-פוליטיים. העיסוק בשאלות אלו מתרחש בעולם הבלתי פורמלי: תנועות הנוער, מכינות קדם צבאיות, ומעט בעיסוק באקדמיה ובשיח החברתי האקדמי (תאי סטודנטים וכד'). יש להנכיח את השיח בחברה. להקים חבורות לימוד למבוגרים. לפתוח לצעירים בתי מדרש ותוכניות של חשיבה ודרישה ציונית. לאפשר מרחבי שיח פורמליים ובלתי פורמליים (המילואים כמובן הם האידיאליים לשם כך) בהם יידונו השאלות והתשובות. אני מאמין שזה אפשרי, ואני חש אמון מלא בעם ישראל וביכולתו לתת את התשובות הנכונות, והאמיצות.
כיצד ניתן לטפח בדורנו אומץ כמו זה?
