על נחיצות התחדשות החגים// אהרון דוד גורדון
מורגש, כי חסר דבר מה; מורגש מן השעה הראשונה לבואנו הנה. זוכר אני את הרושם הראשון, שעשו עלי החיים בארץ-ישראל. זה היה במושבות יהודה. האנשים עשו עלי רושם טוב, והחיים במושבות היו אז, לפני שתים עשרה שנה וחצי, יותר פשוטים, וגם היחסים היו יותר פשוטים. לא היתה עוד כל כך הרבה אירופיוּת וגם עירוניוּת לא כל כך הרבה. האנשים והחיים היו אז קרובים אל לבבי. ובל זאת הרגשתי תיכף איזו יבשת, איזה חול, איזה חוסר שירה בכל, ואפילו בדברים, שבגולה עוד נשארה בהם מידה ידועה של שירה, כמו בשבת, בבית הכנסת וכו'. והחסר לא נמלא בשלמות עד היום.
בעבודה ובחיי עבודה יש שירה, ולעתים הרבה, הרבה שירה, אבל אין השירה שלמה. חסר דבר-מה, בייחוד מורגש זה בשבתות ובחגים, בייחוד – בחגים.
מי שלא ראה לנפש העובדים הצעירים בחגים הגדולים לא יבין את זה, ואולי אף לא יאמין בזה. וכך אתה רואה דבר משונה: החול שלנו הרבה יותר יפה מן החול של אחינו שבגולה, והשבת והחג – הרבה יותר יפים בגולה. ניסו אמנם לעשות חגים חדשים. אבל לעשות חגים לאומיים על פי הסברה והחשבון, – האין זה ממש כמו ‘לעשות’ שירה על פי הזמנה? חסר פה דבר-מה בשירת החול: כי מה הוא החג, אם לא תמצית השירה שבחול.
שאלות לשיחה:
- מה טענתו המרכזית של הקטע במילים שלכם.
- גורדון מוקיר את חיי החול של החלוצים עובדי האדמה, מה הדבר שחסר לו באורח החיים החלוצי?
- כיצד ניתן להביא להתחדשות החגים לאור החיבור הטבעי לאדמה לדעתכם?
- הציעו דוגמאות של מסורות חגים ‘מחוברים למקום’ ולאדמה?