על תיקון ומעורבות

הקרבן – עדות לעומק מעורבותו של אדם במעשה // דביר יששכר

בעקבות קריאה במקרא בספר ויקרא פרקים  א-ה, נכתב לקבוצת הלימוד "תורת האדמה" קריאה במקרא לצד מיזם "929 תנ"ך ביחד". אפשר להצטרף לקבוצת הווטסאפ בלחיצה כאן.

הקרבת קורבנות איננה תופעה זרה בעת העתיקה. עמים רבים נהגו להקריב לאלוהיהם, ומעשה זה נחשב אצל רובם למעשה פולחני שמטרתו לפייס את האל, למצוא חן בעיניו או לזכות בברכת הדרך ממנו.
ספר ויקרא, ובייחוד פרקיו הראשונים, מפרט באופן שיטתי ומקיף את סוגי הקורבנות השונים, אופן הקרבתם ותפקידם של הכוהנים. לא בכדי מכונה הספר גם "תורת כוהנים", שכן חלק ניכר ממנו עוסק בעבודתם סביב הקורבנות.
אולם בשונה מן הפולחן האלילי בעת הקדומה, נראה בבירור שהדגש שהתורה נותנת בעניין הקורבנות אינו על האל אלא על האדם המקריב. בעבודת הקורבנות, מי שנמצא במרכז הוא האדם עצמו. ראיה לכך ניתן למצוא בריבוי ההוראות, הפרטים וההנחיות המדויקות המופיעות בספר ויקרא כולו.
הכוהנים נדרשים להכיר ולבצע שורה ארוכה של פעולות, בהן עריכת הקורבן, עריכת עצים ועוד, זוהי עבודה של ממש. אך גם האדם המביא את הקורבן אינו פטור ממעורבות, עליו לדעת איזה סוג קורבן להביא, על מה הוא מבקש לכפר, ולהיכנס לתהליך מורכב ומובנה. ריבוי הפרטים והמאמץ הנדרש אינם מקריים, הם מבטאים את ההנחה שכפרה אמיתית אינה יכולה להיות פעולה סמלית בלבד.
כפרה על חטא, שהיא תכלית הקורבן מחייבת עבודה ומאמץ מצד האדם, מחייבת אותו להיכנס למרחב של עשייה. התורה מבקשת לעצור את הסיפור המקראי ולתת מקום לקריאה האלוהית למשה, קריאה שמדגישה כי תיקון אינו מתרחש בקלות, הוא עניין רציני. עבודת הקורבנות, שנראית על פניו כלא רלוונטית לימינו, חושפת חוט ייחודי ועמוק בקשר שבין האדם לבוראו ובין האדם למציאות כולה. החיבור שבין רצון לתקן ובין נכונות לעמל.
האדם מצווה לקחת מרכושו, להגיע לפתח אוהל מועד ולעבור יחד עם הכוהנים בתוך מערכת מורכבת של ציוויים ופרטים קטנים, וכל זאת כדי לכפר על חטאו. יש ערך גדול להקרבה, מאמץ ולעבודה בתהליך הכפרה שהוא תיקון עולם. בדרך זו, המסורבלת והמאתגרת, האדם אכן עובר תהליך של תיקון פנימי.
נקודה זו מתחדדת במיוחד בקורבנות המכפרים על חטאים בשגגה. גם על חטאים שלא נעשו במכוון מצווה האדם להביא קורבן, וכפרה זו רחוקה מלהסתכם בכמה מילים. האחריות והמעורבות שמוטלות על החוטא, בשוגג או במזיד, הן שמניעות אותו לעבודה, ובסופה מחנכות אותו לתיקון אמיתי. יוצא שהקרבת הקורבן בתורה איננה תקשורת מיסטית בין האדם לאל אלא עניין מוסרי חינוכי של האדם.
ברוח זו, אך בשפה אחרת, כתב יגאל אלון: "כעומק מעורבותו של אדם במעשה – כך עומק המעשה בעיניו". ההקרבה מחדדת לאדם את עומק המעשה בעיניו, לכן היא אבן יסוד בדרך לתיקון.