ענווה וחיבור למקום // יעקב נוקד
(חלק מקוצר מתוך מאמר רחב על שורשי הגאווה באתר של יעקב נוקד 'סיכומים פתוחים', המאמר שולב גם בספר "הגיע הזמן לעבור לגור בנפש" בהוצאת 'דני ספרים',
אז כשאומרים "ענווה" למה בעצם מתכוונים?
למה לא מתכוונים? אז נתחיל קודם כל למה לא מתכוונים כשאומרים "ענווה". כשאומרים "ענווה" לא מתכוונים לאדם שהוא שטיח, שכולם דורכים עליו. בלי אופי, בלי נוכחות ובלי פילפל. גם לא מתכוונים לאדם שמוותר סתם על מקומו, מוריד מעצמו ומחייך בנימוס כדי לרַצות. אפילו להיפך. גם לא מתכוונים לאיזה אדם מואר עם בגדים לבנים ועם שיער ארוך שגילה את האור ומדבר בשקט ולאט, ונושם בין לבין כל מילה שהוא מוציא מהפה.
אז סוף סוף הגיע הזמן לדעת למה כן מתכוונים? נתחיל ב"פשט". במה שרואים.
…כשאומרים "ענווה", קודם כל מתכוונים לאדם שיש לו אופי. והוא מחזיק בו ומודע אליו. וזה לא משנה מה בסיס האופי שלו, (שכלתן או רגשן, אנרגטי או כבד, דברן או שקט, ציניקן או נעים, פשוט או מורכב, תמים או מפוכח ומיואש וכל בסיס אופי שלא יהיה) הוא לא מוותר עליו, (כי זה האופי האישי שלו) ומוציא ממנו טוב. בדרך שלו. נאפיין את זה בחיים עצמם. אדם במצב צבירה ענווה הוא אדם נוכח. הוא גם תופס מקום, וגם מפנה מקום. נעים להיות יחד איתו באותו המקום. הוא משתלב וזורם. יודע מתי לקחת את תשומת הלב ולתת את הדגשים שלו, ומתי לזרום עם המוסכמה, או עם הסובבים, בלי שיותר מדי שמים לב אליו. הרמח"ל הדגיש שבמהות, לא שמים לב אליו יותר ממה ששמים לב לכל אחד. הוא לא מנסה לייצר תדמית של עניו, של נחמד או של רוחני. הוא נמצא במקום שהוא צריך להיות בו על פי יכולותיו וניסיונו. לא ידרוס אחרים בתחרות, אך ידע להיות נוכח איפה שצריך, גם במצב של קונפליקט, בדרך הנכונה. ואם יהיה ראוי לתפקיד או לאחריות, ידע לקחת אותם, אם הם יוצעו לו. הוא בעל כבוד עצמי פשוט, והוא יודע כשצריך לדרוש את הכבוד הזה, ולהשתמש בו ככלי. יודע גם לכבד את מה שהוא מייצג, וגם את הכבוד הזה הוא ידרוש כשצריך. באופן יסודי הוא גם מכבד אחרים, אפילו אם הם לא יהיו ראויים לכבוד. והוא גם מכבד אישיות ואופי, לפני מעמד או גיל או תפקיד. הוא תמיד יתן מקום לילדים ויקשיב להם. ידע לכבד לזכור ולשים לב למחוות קטנות, אליו או ממנו. וכל זה גורם לזה שבאופן טבעי בא לך לכבד אותו. זה שהוא תופס מקום מתבטא בזה שהוא זמין במהותו. נעים. בעל סבלנות. מייצר סביבו נחת ופתיחות. יש לו חיוך אמיתי, ועינים שיש בהן מבע פנימי. יודע מה יש לו ומה אין לו, ואפשר לסמוך עליו. יש לו דרך, וכשידבר – ידע על מה ידבר. גם אם זה תחביב. מילה שלו זו מילה, כי הוא מתכוון למילים שלו, ולא מדבר בסיסמאות. כשהוא מדבר, הוא משרה משהו טוב. כיוון חיובי, תקווה, עבודה. הוא פחות מתלונן. הוא מאלה שאומרים עליהם או מרגישים כלפיהם – "טוב שהוא פה איתנו עכשיו". כי בדרכו הוא תורם לאווירה ולמצב. הוא לא בהכרח צריך להיתפס כחבר הכי טוב, כי חברות היא בסוף ענין של מזל. של התאמה נשמתית שאו שיש אותה או שאין אותה. אבל הוא יתפס בהחלט כשותף לדרך כרֵעַ. כשכן טוב. וזה אחלה. וכשצריך להיבהל הוא נבהל. לא משחק אותה סתם גיבור, כי הוא מבין שהחיים יותר חזקים מאיתנו. וכשצריך לעצור, הוא משתדל לעצור באמת, לוקח את העצירה והמצב ברצינות. וכשצריך להודות בטעות או לקחת אחריות, הוא יעשה ככל יכלתו על מנת לעצור ולעשות את זה. וזה לא שיהיה לו בהכרח קל, אבל הוא ידע שהוא מאמין שצריך לעשות את זה, והוא גם רוצה לעשות את זה. וכשצריך לשאת כאב, הוא ידע לשאת את הכאב הזה. גם אם בשלבים הראשונים שלו הוא יהיה "כאב נגד". עצבות. ויהיה צורך לעבד אותו ללב נשבר, לכאב בעד. הוא לא יחשוש מהעצבות, ויתן לה מקום. כי מבחינתו היא מרחב עיבוד אורגני. כמו קומפוסט. וכשצריך באמת להיפגע מבני אדם הוא יסכים להודות בזה שהוא נפגע. גם אם הוא יכול להדחיק את זה ולהיות "חזק". והוא ידע גם לשים את הפגיעה במרחב שבינו לבין זה שפגע בו, אבל לא ממקום של פריקה חזרה, ונקמה, אלא הוא יכה בברזל בעודו קר. הוא ינסה אחריות על המרחב הזה וניסה להוציא מהמצב את הכי טוב שיש בו. וזה לא קל כי כשאתה נפגע באמת, ומחליט לתת לפגיעה להיכנס לתודעה שלך, זה יכול להפעיל להציף ולסחרר אותך. בעצבות, כאב נגד, נגד הפוגע. והפחד והיאוש יכולים לאיים ולהזהיר שאם מנסה לעשות משהו עם הפגיעה הזאת זה רק יסבך ויהרוס. ונצרכת כאן עבודה של סליחה והפרדה, ואחר כך של דו שיח אמיתי בין אדם לחבירו. ואפילו כשצריך לחוות יאוש, הוא יפתח את ליבו ליאוש לסוגיו. הוא אפילו יחפש אותו כשהוא מרגיש שהוא קיים אי שם בתודעתו, מסמן ומהבהב. כי הוא יודע מה יש בעומק הפקעת של היאוש. אז אם נסכם את ה"פשט", אדם שבמצב צבירה ענווה הוא מה שנקרא "MENCH", ואשה במצב צבירה ענווה היא WOMENCH. אחלה גבר ואחלה בחורה.
נמשיך ל"עומק הפשט". למאחורי הקלעים.
למקום הפנימי שמייצר את כל מה שתיארתי קודם, את כל מה שרואים ב"פשט". והמקום הזה הוא ה"מטבח של המסעדה", המרחב שבֵּין אדם לעצמו. שם העבודה הפנימית המתמשכת, בתוך מצב הצבירה ענווה. היא מתמשכת כל הזמן כי גם אחרי שאדם קנה את הבסיס של מצב הצבירה ענווה, זה מצב מתמיד של עבודה. גלי החיים לא מפסיקים וכך גם ההפתעות העצומות שלהם. הטובות והפחות טובות. אז בעומק הפשט, אדם במצב צבירה ענווה הוא אדם שפיתח את המרחב שבֵּין אדם לעצמו. יש לו נפש שעובדת. מקום עבודה. יש בו דו שיח פנימי מתמיד, שמעבד את אירועי חייו, את המחשבות והרגשות שעולים מהם. והדו שיח הפנימי הזה גם מצמיח כל הזמן פירות חדשים (מחשבות, רגשות, רצונות, מילים ומעשים) שמשפיעים על חייו. זה אדם שמכיר את עצמו, את תכונותיו החזקות והחלשות. הכרה. הוא מכיר ומבין את סיפור חייו. נפשו היא נפש מפותחת (ולא מנוונת). הוא עבר את השלבים: הכרה, דו שיח פנימי וזיכרון. ולכן הוא מכיר ומכבד גם את צרכיו הנמוכים (על ידי דו שיח פנימי), ומשתדל לספק אותם באופן נכון ומאוזן. הוא מספק את הצרכים כשלעצמם, וגם כשער לעומק ולפוטנציאל הצמיחה שנמצא באותם צרכים. הוא מסכים לפחד (בגלל שחוסר פחד מביא לאכזריות וטיפשות), אבל הוא מנהל את עצמו מתוך אומץ. הוא מדייק והופך את הפחד לזהירות ולכבוד לאתגרים העומדים לפניו. הוא מעבד את חרדת המוות שקיימת בו ("אוי ואבוי אם זה ימות") ליראת מוות. לכבוד. זאת אומרת להפוך את המוות ליועץ ולגורם שמוסיף חיים ותנועת חיים. הוא אדם שמקבל את מותו מתוך כבוד לחיים ולא זלזול בחיים. כי כבוד אמיתי למוות הוא כבוד אמיתי לחיים. הוא בוחר את האתגרים שלו, ולאחר הבחירה בא אליהם מרצון, ומסכים לשלם מחיר כדי להתמודד איתם. הדיבור שלו מדוייק, הוא עומד מאחורי המילים שלו ומשתדל לכוון למה שיוצא לו מהפה, לפעמים הוא יצטרך להסביר את עצמו שוב. ושוב. טלטלות וגלי החיים לא ידלגו עליו, ולכן שוב ושוב הוא ימצא את עצמו נקלע למצבי צבירה של גאות ושפל, מצבי צבירה גאווה, מכל מיני סוגים. הוא ימצא בתוכו עצבות, יאוש ופחד, שוב ושוב. יתכן אפילו שהאופי הטבעי של נפשו יהיה אופי של רגישות יתר שמציפה עצבות, או נפש נוקשה שמדגישה יאוש. אז מה? זה אומר שיש לו יותר מרחבים שאם הוא יעבד אותם הוא ימצא מרחבי ענווה. מרחבי לב נשבר, שמחה ותקווה.
אז גם אם הוא מוצא בנפשו עצבות יאוש ופחד, היתרון העיקרי שלו הוא שבסיס הנפש שלו הוא במצב צבירה ענווה. יש לו לאן לחזור. הוא מכיר את הנתיב שעובר מהעצבות ללב הנשבר, שמוליד שוב ושוב בנפש פרק חדש של שמחה. והוא מכיר אפילו יותר טוב את הנתיב העמוק יותר שבין היאוש לתקווה. הוא כבר התנסה בלמצוא את הפקעת הרעילה של היאוש ולאט לאט לחשוף בה את השורש הזעיר של התקווה. תקוות הנשמה. אמנם בכל פעם מדובר ביאוש חדש ובפקעת חדשה, אבל הוא יודע שיש בפקעת הזאת תקווה, ושיש אפשרות להגיע אליה. והוא ינסה בכל כוחו ונשמתו לחלץ אותה. הוא יתנסה בברקי הפחד, אבל מתוך נוכחות ממתינה. והוא יתאמן שוב ושוב על ההַאֲרָקָה לסוגיה. מרחב הנפש שלו, המרחב שבֵּין אדם לעצמו, הוא מרחב בריא בטוח ואמיץ. הוא שואף להיות החבר הכי טוב של עצמו, ועם הזמן גם האבא והאמא של עצמו.
הוא לא מנסה להיות מושלם, ויחד עם זה הוא תמיד מנסה להתקדם ולהתפתח. משתדל לא להיות יותר ממה שהוא, אבל גם לא פחות ממה שהוא. אם יעמוד בפניו אתגר שמתאים לו, הוא ייענה אליו, לא מתוך גאווה, וגם מתוך נתינת מקום לאנשים נוספים להיענות לאתגר. הוא מנסה לצאת מאיזור הנוחות שלו. משתדל ללכת בדרך ארוכה שהיא קצרה ולא בדרך קצרה שהיא ארוכה. הוא משתדל לא להצדיק את חסרונותיו ולהפיל אותם על האחר. ואם הוא מבין שהוא פועל מתוך חיסרון, הוא יודע לקחת על זה אחריות, ולא אשמה. הוא משתדל להקשיב ולכבד את כל מי שמדבר אליו, ואם מדובר בביקורת הוא ישמע, יכבד ואחר כך ינסה לברור ממנה מה שרלוונטי אליו. הוא נמדד דווקא כשהכוח בידיים שלו. כי יש לו כח. הוא גם מחוייב לדעה על תחומים ששייכים אליו, אבל הוא מבין שהדעה הסובייקטיבית שלו תמיד צריכה חידוד ותיקון, על ידי שמיעת אחרים. הוא לעולם לא יחשוב שכל האמת אצלו. הוא מפתח גמישות תוך נפשית. הוא אמנם פיתח תובנות ודרך בחיים, אך ידע שזאת דרכו הסובייקטיבית והיא מצריכה בירור מתמיד. תמיד ינסה להבין את האמת שבדעות שחולקות עליו, וינסה לשלב את נקודת האמת שבהן, בדרכו. הוא גם משתמש בתחרות ככלי ולא כדרך חיים. מה שלא יהיה, החיים שלו הם חיים עירניים.
דגשי מצב הצבירה ענווה
- תפיסה עצמית נכונה ומחוברת. לא יותר ממה שיש, אבל גם לא פחות ממה שיש.
- היכרות עם החוזקות והחולשות, כבוד לחולשות
- נפש מפותחת – פיתוח הכרה עצמית, דו שיח פנימי וזיכרון
- הכרה בייעוד אישי וחתירה למימושו
- תרגום מתמיד של יאוש פנימי – לתקווה הנשמתית הנסתרת החבויה בעומקו, זאת שמעוררת אותו מלכתחילה.
- מודעות עצמית וחיצונית, לב נשבר – כאב "בעד".
- שמחה כתפיסת עולם, אופטימיות אסטרטגית
- מעבר מתמיד ממעגל הדאגה למעגל ההשפעה. פרואקטיביות.
- בעל ביטחון מתמיד מול המציאות. מדייק באופן מתמיד את הפחד לזהירות. פתיחות מתמדת לעזרה, אבל לא תלות. מיקוד שליטה פנימי.
