ערוגה במוצבי המלחמה

ערוגה במוצבי המלחמה // רחל ינאית בן צבי

(מתוך הפרק 'בוקר בהר' 1949, בוקר בסוף מלחמת העצמאות, כלול בספר הזכרונות ' דרכי ספרתי')

אני עולה לדר־עמר, רק חצי קילומטר של הליכה, והמראה מסביב מרהיב. המבט גולש ופונה צפונה, גומע מרחב רוכסי ההרים…ומשוטט המבט, מחפש אחרי החפירות שבהן התהלכתי.. קרבתי אל הבניין המרכזי שממול, ואזני קלטה קולות אנשים. והנה הם פונים ויוצאים החוצה: שלושה חיילים קשרים מגדוד בית חורון, 'ירוקים' הם, רק אמש עלו לכאן, ואני בקיאה יותר מהם במקום הזה. ומספרת אני לשלושת הבחורים על מטרת בואי לדר־עמר: יש לסדר גינות ירק בכל משלט ומשלט. ופה, בדר־עמר, באדמה הטובה הזאת, יצליחו גידולי הירקות ביותר. קיוויתי למצוא פה את המחנה הקבוע של הפלמ"ח, וזרעים הבאתי לזרוע, להכין מנבטות לירקות. הרי לא ייתכן שלא נגדל בעונת הגשמים ירקות בכל מקום ומקום שבידנו.

מקשיבים השלושה לדברי, ומצטערים שישיבתם במקום ארעית. בכל שעה עלולים הם לקבל פקודה לזוז. הם באו רק לשם הפעלת מכשירי הקשר. – ואולי בכל זאת אכין בעזרתכם מנבטה לירקות? לא ייתכן שלא יתכנסו בבתים הטובים האלה חיילים, ואולי יעלו ויתיישבו פה עולים. – הרי יש היום יותר בטחון לנקודה הזאת. אלפי דונמים של אדמה טובה ומבורכת משתרעים מסביב, אדמה נוחה לעבו־דה. הטרסות הרחבות הללו, והעפר התחוח מעורר את הרצון להפוך ולהפוך בו. אין כמוהו לגידולי ירקות ולמטעים. – מוכנים ומזומנים לעזור לך, אבל איך נעדור ערוגות, ומעדר אין. אין שום כלי , לא את ולא מכוש אינם בנמצא במקום. אך אם כלי עבודה לא מצאתי – הרי מצאתי את הגילוי המופלא והמיוחד לנו בארץ, גילוי ששום רובינזון לא מצא בשום מקום בעולם: גילוי הרוח החברית, הנימה החלוצית. אתה נפגש עם עלם זה או אחר בפעם הראשונה – ומיד יש לך הרגשה: חברים לפניך, בפשטות ובתמימות. ואם מעדר ומכוש אין, הנה כבר הצלחנו להפוך ערוגה במוט ברזל, בלוח עץ, וכבר אנו זורעים, ומעלים מים מאחד הבורות ומשקים. אף שלט קטן אנו תוקעים במקום, ועל השלט כתוב: 'לאות ההתאחזות במקום – כרובית מזריעת המשרד החקלאי למדינת ישראל'. והיתה לי הרגשה בעבודה סמלית הזאת, כאילו עשו אותה חניכים משלי, שהכרתים מכבר, כאילו עם חברים ותיקים עבדתי.

הקשר צבי הכריז על עצמו: אני ירושלמי! הוא סטודנט, עולה מהונגריה, אך לאוניברסיטה לא ישוב עוד. פניו לעבודה, להתיישבות. והקשר יעקב – בן ישיבה, אך טעם כבר טעם ההכשרה. גם הוא חולם על ההתאחזות באדמה. והשלישי – עמו לא הסיפקתי לקשור שיחה: כל הזמן היה עסוק בשידור במכשיר הקשר (הקרוי 'הצבר'). אך כמוהם גם הוא. אני מציעה ל'חברי בעבודה' לבקר בחורבה של דר־עמר. הנה היא לפנינו, מזרחית דרומית. אך הקשרים מצווים שלא לזוז מן המקום, עד שיחליפו אותם, לא בולטת לעין היא החורבה, נראית לא חשובה, סתם חורבה קדומה… אך הגבעה היתה מצפה לגאולה בידים עבריות… השמש נוטה מערבה. עוד מעט אצטרך לעזוב את דר־עמר, ולפני צאתי אני מציצה אל הבניין מימין. באולם ששימש חדר אוכל לפלמייח אותיות מאירות על הקיר: הר־אל, ומתחת באותיות זעירות: יזכור. אכן, יזכור עם ישראל את בניו בהרי יהודה ובהרי הגליל, יזכור את בניו אשר הפליאו לעשות בהרים ובנגב.

לשיחה:

• מה הלך הרוח של הכותבת? מה בעיניה היחס בין הלוחם והחקלאי- המיישב? בין המערכה לבין קדושת החיים?
• הכותבת הייתה מחברות ארגון 'השומר' ושכלה את בנה במלחמת העצמאות, מה החיבור שהיא עושה בין זיכרון וחיבור לאדמה?
• שתפו בחוויה חקלאית שלכם שמתחברת להלך הרוח של המקור.