פיזיותרפיה למסורת העברית בעקבות המלחמה

א

למה כל כך הרבה ישראלים מרגישים בבית בהודו?

בתור מי שהיה שם, וראה את הודו בעינים, זאת הפרשנות שלי: כי בהודו כולם "דתיים". כולם בפנים.

וכשיש חג, כולם מתכוננים וחוגגים, במן פשטות תמימה כזו. זה של כולם. וכולם בגדול שומרים, לפחות בגלוי, את כללי הכשרות שלהם. וכולם בגדול מבינים במי ובמה הם מאמינים. ויש גם גמישות, חופש, מנעד רחב. הפלורליזם הרוחני העצום שלהם נמצא בתוך המערכת הדתית ולא מחוץ לה.

ולהבנתי, ישראלים מחוברים להודו כי הם מרגישים בעומק שיש שם משהו נכון, משהו שאנחנו מחפשים אותו בעם ישראל כבר הרבה שנים. אנחנו מחפשים להרגיש בבית מבחינת המסורת.

ולסיום המסע הקטן בהודו אציין, שיש דברים שבשום אופן אנחנו לא צריכים לקחת מההינדואיזם כמו הקאסטות שמפלות בין מעמדות. כנראה שלעם ההודי יקח עוד הרבה זמן להשתחרר מהן.

ב

המלחמה הנוכחית מחדדת קונפליקטים, שעוד לפניה היו חדים והרסניים עד כדי סכנת מלחמת אחים. ואחד הקונפליקטים העיקריים בעם ישראל הוא השאלה עד כמה מדינת ישראל היא "יהודית" או "מערבית/ישראלית". ביטוי קשוח ומטלטל לקונפליקט הזה היה בפיצוץ של תפילת יום הכיפורים בכיכר דיזינגוף, כמה ימים לפני הטבח.

אבל המלחמה הזו גם יכולה לייצר עוד כובד למי שבאמצע. ובמאמר הזה, אני אישית פחות מעוניין לפנות אל הקצוות הרעשניים של הקונפליקט הזה. אני מעוניין לפנות אל האמצע. איזה אמצע?

פרופ' דוד פסיג מדבר על מחקר (בהרצאה ביוטיוב מה17.724) עכשווי שמנתח את החברה הישראלית על פי תפיסת הנושא הזהותי. ובתווך בין הקבוצות הקיצוניות, הרעשניות, שבנתיים משתלטות על השיח משני צדדיו, קיימת קבוצה של 55% של "יהודים ישראליים" שבאמצע. ניתן לקרוא להם גם ה"מסורתיים". הם לא רוצים מדינת הלכה אבל הם רוצים מדינה עם אופי יהודי. לא דת, אלא מסורת ידע וזהות. וזו קבוצה שהולכת וגדלה במדינת ישראל. והבעיה שלה בשלב הזה, הוא שאין לה מנהיגים ואין לה הוגים. לא בדיוק יודעים איך לאכול אותם.

ג

באופן אישי אני יכול לספר שאלו האנשים שאני עובד איתם בשגרה. חניכים, קולגות, מכרים. והם "לא דתיים", אז ברירת המחדל שלהם היא שהם "חילוניים".

ולא פעם כשמתייחסים לנושאים שקשורים למסורת, לתורה וליהדות, אני שומע מהם שוב ושוב אותה אמירה – "זה שלכם". של הדתיים. אני מרגיש מהם עמדה שאומרת "אני לא מרגיש שזה שייך לי". זה על ידי, זה קשור אלי, זה משפיע עלי, אולי זה אפילו מעניין אותי, אבל בטח שזה לא שלי.

בדברים הבאים אני רוצה לתאר בקצרה ובכלליות את השתלשלות האירועים עד למצב הנוכחי להבנתי, ומשם, גם איך מתקדמים משם.

ד

ניתן לומר שהמסורת שלנו נמצאת עכשיו בסוף שלב ארוך של ייבוש, צמצום, ופרקטיות. הישרדות. אפשר לדמות אותה לעלי תה סיני. מיובשים, מצומקים, מצומצמים. בקופסה צרה.

ולתהליך הייבוש הזה יש כמה מאפיינים.

1. מעשה ופחות כוונה – לאורך שנות הגלות (יותר במדינות אשכנז), הושם הדגש יותר ויותר על המעשה, ולא על הכוונה, ולא על המשמעות. תעשה ואל תסתבך. לדוגמה אמירה ידועה (ממסכת ברכות) שאומרת ש"מיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד". מעשה.

ככה זה כשאתה שורד. אתה משמר את מה שפשוט ומחזיק. והפער הזה בא לידי ביטוי בכל העשיה הדתית, לדוגמה בתפילה (שאיך אפשר "לעשות" אותה באמת בלי כוונה?) או בשבת.

2. אתה בפנים או בחוץ? – גבולות הקהילה, ובצדק, נעשו קשוחים וברורים. בגדול – אוי ואבוי למי שמתחתן עם הגויים, ולכן אוי ואבוי למי שמתקרב לגויים, מדבר עם הגויים או עוסק בחכמה של הגויים.

ואוי ואבוי למי שמתרחק מן המצוות והאמונה. גם הוא בחוץ. מניטו (הרב אשכנזי ז"ל, מגדולי מנהיגי יהדות צרפת אחרי השואה) מסביר שזו תפיסה קשוחה שהגיעה מהנצרות, או שאתה בפנים או שאתה בחוץ אין רצף. תחליט.

3. מערכת מסורבלת של החמרות והגבלות – הרצון לפתח את התורה, בעיקר את עולם ההלכה, יחד עם הרצון "להתקדם" במחוייבות לה', יצרו עולם הלכתי עצום, של גזרות, הגבלות ומנהגים. לדוגמה בהלכות שבת, שהפכו למערכת שלמה, מעיקה ומדוקדקת. וגישה גם זו, של החמרות והגבלות, נובעת מגישה יסודית, שאי אפשר לסמוך על הציבור. לדוגמה בכשרות. פעם היה אמון פשוט. ועם הזמן הגישה של ההחמרות וההגבלות כבר אומרת שאי אפשר לסמוך סתם על יהודי.

ועם ישראל בפועל איבד את זה. לקח אחורה. המערכת הזו כבר לא שלו. הוא "אומר" כיום שהמערכת ההלכתית הזאת היא "גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה". המחוייבות הפשוטה להלכה נראית בלתי אפשרית. שמעתי את האמירה הזו מהמון יהודים שאני חושב ששייכים לקבוצת האמצע.

4. הכל אסור – בעקבות ספרי הלכה מתכללים, ובראשם השולחן ערוך (שהיה ספר חשוב מאוד לשעתו), התקבעה ההלכה במעמד אחד. כל מה שאסור, אסור באותו אופן. היום שומרי מצוות רבים שדיברתי איתם לא יודעים לומר מה ההבדל בין איסור לשון הרע לבין אכילת אוכל לא כשר, לבין חילול שבת ב"שבות".

הכל אסור. אין צבע, עומק ויחסיות של חטאים, שאותם התורה שבכתב יצרה. ואין גם כמעט תנועה פנימית בחיים הדתיים כמו בשאר תחומי החיים. אתה מקבל על עצמך "הכל", ומקסימום תוסיף עוד בהמשך. עוד כובד ועוד כובד. ואוי ואבוי אם תוריד. והיום אם אתה רוצה להיות דתי, לכאורה אתה אמור לקבל את "כל החבילה". זה להיות דתי.

ישנו משפט שאומר ש"אם הכל אסור, אז הכל מותר".

5. הלך רוח של אשמה – הרבה ממה שהניע את המעשים, הרגשות והחשיבה – היה אשמה. אשמה שמלווה ביראה, יראת ה' חמורה. לדוגמה האווירה של ראש השנה ויום הכיפורים. וגם אם יש לך שאלות או ספקות, אסור לדבר על זה. כי אז לכאורה אתה לא מחוייב לה'. ותמיד כשאתה מול ה' עיקר ההרגשה שלך, אם אתה דתי רציני, היא שאתה לא בסדר. תמיד בפער. אמנם תנועת החסידות התעוררה כנגד הלך הרוח הזה, אבל באופן פלאי, גם היא נבלעה בו להבנתי.

ולאט לאט נוצר שבר. החיים הדתיים הפכו להיות מרחב מסויים, שעיקר הבעיה בו להבנתי הוא שהחיים הדתיים מתחילים ממקסימום, ולא מבסיס. ואני בכוונה אומר בסיס ולא מינימום.

היום כדי להחליט להיות "דתי רציני" זה נראה שעל פי התורה אתה חייב לקחת הכל, כי הכל אסור. ולכאורה אתה צריך לשעבד את ההיגיון שלך לתפיסה הזאת, וגם, להתמקד בעיקר בפרקטיקה כי הכוונה והמשמעות בנתיים לא כל כך חשובות.

וגם מי שנולד לחברה דתית, לרוב נולד לחברה דתית מסויימת, ולפעמים הדוקה וסגורה. וגם אם הוא רוצה לעבור לחברה דתית מקבילה, לפעמים זה ייחשב כבגידה. פעם בחור חרדי ליטאי סיפר לי בסוד שהוא מחזיק ספר של רבי נחמן מתחת למזרון שלו. ואוי ואבוי אם יגלו.

ועיקר הבעיה, איך שאני מבין אותה – הוא שהחיים המסורתיים ה"אמיתיים" נתפסים כמוחלטים, כבדים וכמעט בלתי מושגים. דוגמה שיכולה להמחיש את הפער היא אבא שכבר כשהילד שלו קטן הוא רוצה שהוא יהיה שחקן NBA. והוא עושה הכל כדי שזה יקרה. אבל מה אם הילד לא מספיק כשרוני כדי להגיע לNBA אלא רק ליורוליג? ואם הוא בכלל אוהב כדורגל, או סיף? ואולי בכלל לא מתאים לו להיות ספורטאי אלא נגר?

היום החיים ה"דתיים" הפכו לNBA, ובאמת, זאת גזירה שהציבור לא יכול לעמוד בה.

אז מה כן?

ו

פה אני משתמש במושג "פיזיותרפיה". להחזיר את המרחב של המסורת, לחיים. לשים את העלים היבשים במים רותחים, ולתת להם להיפתח. לקבל את המשמעות והחיים שלהם מחדש.

ובהבנה שלי, מתוך עיון לאורך שנים במקורות עתיקים ויסודיים, יש ענין להחזיר את המחוייבות למסורת – לבסיס שלה. ואני קורא לזה "בחירת המדרגה הרוחנית". זאת אומרת לפתח מרחב רוחני רגשי ומעשי מחודש (ולא חדש), על פי יסודות המסורת העברית.

ואני מצאתי 3 עקרונות על פיהם כל אחד שרוצה להתחייב מחדש למסורת ולהרגיש בבית, יכול לפעול כדי לבחור או לייסד את המדרגה הרוחנית שלו בחיים המסורתיים העבריים. ונראה לי שזה יכול לפתח ולייסד את הקבוצה הזאת של ה"יהודים הישראליים" שמתחילה לצמוח עכשיו.

ושלושת העקרונות הם ראשי תיבות תמ"ר (אבל בסדר הפוך):

1. ר – רצון – התהליך הזה יכול לעבוד רק אם אתה מוצא בתוכך רצון אמיתי להיות חלק מהמסורת העברית, ומתוכה להפוך לאדם מוסרי, צומח ושמח. רצון להשתייך באמת, רצון להשקיע, והבנה עמוקה שהדרך הזו טובה ומצמיחה. זה "לרציניים בלבד". כי בחירת המדרגה הרוחנית יכול להפוך להיות סתם תהליך של בינוניות ומינימום, וזה לא.
2. מ – מחוייבות – כדי שתהליך יתמיד יש צורך במחוייבות. מימוש במרחבי החיים עצמם. ולכן כדי להשתייך באמת למסורת העברית, יש צורך להתחייב. ובמה שמתחייבים, מחזיקים. גם אם זה קצת וגם אם הרבה. מחזיקים.

ובמה להתחייב? ביסודות המסורת, שלהבנתי מתכנסים קודם כל למרחבי הכשרות, טהרת המשפחה ושבת, במובן הרחב שלהם. וכל אחד שרוצה להתחייב, צריך ללמוד באופן עקרוני את שלושת המרחבים האלו, ולקבל על עצמו את מה שביכלתו להתחייב בשלב הנוכחי, ולהחזיק בזה. ואז זה נהיה רציני, מעמיק ומצמיח. "אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון ליבו לשמיים".

3. ת – תנועה – יסוד התנועה הוא הקבלה העצמית לבחון את המדרגה שלך בעתיד. שוב ושוב. לא להיות תקוע באותו עולם דתי. והבחינה לפעמים מביאה לקבלת עוד מחוייבויות, ולפעמים להורדה של חלק מהמחוייבות. זה גמיש ותלוי במצבך בחיים, ביכולותיך ובאתגריך.

ז

ובבסיס שלושת העקרונות האלו, נמצאת דווקא המשפחה. מניטו היה אומר ש"האם והאב קודמים לרב". הקונספט שאמור לקחת אחריות על העברת המסורת מדור לדור הוא ההורים, ולא הרבנים והמחנכים. כך זה באמת אמור להיות. מתוך הבית, המשפחה, הטעמים, הקשר והאהבה. ואם ילד מרגיש בבית, הוא גם יקבל את הדרך. כמה ומה? הוא כבר יחליט. לפי המדרגה הרוחנית שלו. וגם אם הוא יתרחק קצת, ייתכן מאוד שהבן או הבת שלו יתקרבו. זה חי, גמיש ואמיתי.

וזאת האווירה שכנראה הרבה ישראלים מוצאים בהודו. משפחה אחת גדולה. וכולם בפנים.

ועוד דינמיקה שאני חושב שצריכה להתפתח, היא דינמיקה של קבוצות של אנשים שעובדים עבודת מידות הנפש יחד. בהתנדבות, בשגרה. פחות שיעורים שכלתניים של פרשת שבוע או דף יומי (או כמו שקוראים לו בצחוק – "המרדף היומי"), ויותר מימוש, הטמעה, כוונה ומשמעות.

אני רואה בעיני רוחי קבוצות של HA – עבריים אנונימיים (על משקל אלכוהליסטיים אנונימיים) שנפגשים פעם בשבוע להתוועד, לשתף ולהתחזק, כל אחד על פי מדרגתו. והכל בהתנדבות. בלי מוסדות, בלי החמרות ובלי כשרויות. להחזיר את העבודה לעם.

ח

ולמה זה קשור למלחמה הזו?

קודם כל כי המלחמה הזו מבררת לעומק את השאלה "למה אנחנו פה"? "למה אנחנו?", ו"למה פה". והשאלה "למה אנחנו?" שואלת בעצם מה זה אומר להיות שייך לעם ישראל, ואיך באמת עושים את זה?

רובד יותר עמוק בעיני, הוא העובדה שבמלחמה הזו העם הוכיח את עצמו, הכי יסודי ועמוק שיכול להיות. בהסתערות בשביעי באוקטובר מול מרצחי ואנסי החמאס, ובהתגייסות למילואים ולעורף. יצא לי השנה לבקר לא מעט בוגרי תכנית המנהיגות של השומר החדש שנפצעו בקרבות בעזה, ואני רואה בעיניים איך נולד דור חדש בעם ישראל.

והגיע הזמן לתת בעם ישראל יותר אמון. להפחית את ההחמרות, את החשדות ואת ההגבלות. אחרי המלחמה הזו, אפשר להאמין סוף סוף שיש רצון. ויכולה להיות מחוייבות, ויכולה להיות תנועה.

הנשיאה בנטל היא לא רק בצבא, אלא גם ברצון לנשיאת נטל העברת המסורת מדור לדור.

דוגמה לרצון כזה, מצאתי בדברים של תא"ל דן גולדפוס, מפקדת אוגדה 98, בראיון ל"ישראל היום":

"אני לא רוצח, אני חייל. אני לא רוצה להיות כמו חמאס. מי שרוצה להיות כמוהם – שילך לחמאס. אנחנו יהודים במדינה של יהודים, והיהדות היא שלי כמו של כל אחד אחר. אני לא צריך להיות חובש כיפה כדי להיות יהודי. בכל יום שישי בעזה עשיתי קידוש. הקידוש הזה הוא שלי כמו שהוא של כל אחד אחר. זה הלאום שלי, זאת התרבות שלי, זאת הדת שלי, אבל אני חילוני שמכבד את הדתי. זה כל העניין".