פלטפורמות והכוונה // און ריפמן
פלטפורמה בלי כיוון יוצרת בלבול. כיוון בלי פלטפורמה יוצר כפייה.
לפני כמה שבועות נסעתי בין רמת הנגב למועצה אזורית מגילות. שני קצוות של הארץ, שיחות על זהות ואסטרטגיה במרחב הכפרי.
באחת השיחות שמעתי סיפור שעצר אותי.
מושבניקית בת 50 פלוס סיפרה שבגיל 18, בקיבוץ שלה המחנכים אמרו לה “אנחנו לא נגדיר לכם יותר את המשימות אלא הקמנו לכם את קבוצות הבחירה כדי שאתם תבחרו בעצמכם את הדרך”.
היא זוכרת שהרגישה מבולבלת. הייתה פלטפורמה, אבל לא היה כיוון. היא חיפשה משימה חלוצית-ציונית ובסוף עלתה לנגב.
הסיפור הזה הבהיר לי משהו על מה שאנחנו צריכים לעשות.
גם אנחנו מציעים פלטפורמה לנוער. גם אנחנו רוצים שהם יגדירו משימות, ייזמו, יובילו. אבל אנחנו לא יכולים לתת להם פלטפורמה ריקה ולקוות שהם ימצאו את הדרך.
צריך כיוון ברור.
המרחב הכפרי. החקלאות. ההתיישבות. הגבולות. חיזוק הישובים והערים בספר. הקשר לאדמה.
זה הכיוון שלנו.
ובתוכו – מרחב עצום לנוער לבחור, ליזום, ולהוביל.
כשיש את השניים ביחד, משהו אחר קורה. הנוער יודע לאן הוא הולך, אבל הוא זה שקובע איך להגיע.
יש משימה ברורה, אבל יש חופש ליזום את הדרך. יש זהות, אבל יש מקום להתפתח בתוכה.
זה מה שאני חושב עליו כשאני נוסע בין שני קצוות הארץ. איך מחברים בין הפלטפורמה לכיוון, בין החירות למשימה, בין הנוער שמוביל לבין המבוגרים שמסמנים את הדרך.
