פרשה מחסנת

מחר נקרא אותה שוב, ואני חושב שמעולם לא הייתה רלוונטית יותר. "זכור את אשר עשה לך עמלק." למה? כי אנחנו עלולים לשכוח.

כי אנחנו העם שהביא לעולם את הרעיון שכל אדם נברא בצלם. שכל העמים נולדו שווים. שצריך להיות נדיב, סלחן, לא לנטור טינה. כי אנחנו עם שוחר שלום מטבעו ואלו הערכים המופלאים שלנו כבר 3000 שנה -עד שהם הופכים לסכנה קיומית.

כי עם כזה, שחי על פי ערכים כאלה, עלול לשכוח דבר פשוט ומסוכן – שלא כולם חולקים אותם. שיש גם רוע בעולם. שיש אנשים שינצלו כל פתח שתיתן להם כדי להכות בך.

7 באוקטובר היה שיעור מחריד בפרשת זכור. למרות שנים של ניסיונות לאפשר, לתת מרחב, לקוות שיתפתח שלום – התברר שוב שיש אנשים שלא ניתן לעשות איתם שלום. יש כאלה שרק הכרעה צבאית תשנה את התנהגותם, וגם אז נצטרך להמשיך לישון עם עין אחת פקוחה.

אולי זו הסתירה העמוקה ביותר בלהיות ישראלי – לשאוף לשלום ולהיות מוכן למלחמה. להאמין בטוב האדם ולהכיר ברוע שבו. למתוח את הערכים לקצה כדי להגן עליהם.

פרשת זכור מזכירה לנו את זה בדיוק – שהאידיאליזם שלנו חייב להיות מאוזן במציאותיות. שהחיים כאן דורשים מאיתנו להיות טובים, אבל לא נאיביים. להושיט יד לשלום, אבל לא לשכוח את לקחי העבר.