צום יז בתמוז // תהילה פרידמן
היום לפני כ 1950 שנה, הובקעו חומות ירושלים. הדרך לחורבן נפרצה. היו שנים שהיה לי קשה לצום. בתוך ישראל הריבונית והחזקה, בביתי שבירושלים היפה והבנויה לתלפיות, ביום יום שגם במופעיו הכי פשוטים הוא התגשמות החלומות המטורפים ביותר שלא העזו בכלל אפילו לחלום דורות של יהודים, זה הרגיש מנותק עד כפוי טובה. צמתי באופן פורמאלי. כדי לעשות וי הלכתי. בלי נשמה. לא קשה לי לצום השנה.
ישראל עדין וירושלים עדין והיום מיום עדין, אבל הרעיון הזה שחורבן מגיע בשלבים. שחומות הגנה נפרצות. לא בבת אחת. עוד צעד ועוד צעד. ויש מי שצועק אך הוא חמוץ, ונלעג, ועוכר, ובדרך כלל כשכבר ברור שזה חורבן, זה מאוחר מידי. הרעיון הזה יושב לי בבטן רלוונטי לגמרי.
אני לא רק צמה. משתדלת בחיי גם לחזק ביצורים והגנות. לבנות תשתיות חברתיות ולפעמים גם להילחם. אבל היום, אחרי השנה הזו, ובתוך החודשים הבאים עלינו, אני צמה.לא רק בשביל הוי.צמה לגמרי לשמה. בהזדהות ובתפילה
תהילה פרידמן- אשת ציבור, חברת הכנסת לשעבר מטעם סיעת כחול לבן ופמיניסטית דתית.
1. מדוע בעצם מנהגי האבלות על חורבן ירושלים מרגישים מנותקים כיום?
2. מדוע הם בכל זאת רלוונטיים כיום עבורכם ?
3. מה התהליכים החברתים השליליים שאתם מזהים כיום? ואיך אתם פועלים בכדי להטיב ולהגן מפניהם?