ציונות כדי שיהיה לחם // אלכנסדר זייד
הרעיון הציוני היה הולך וכובש את כל ישותי.מאותו יום ואילך התחלתי הוגה בגורלו של עם ישראל, בעבר ובהוֹוה. דומה היה עלי, כי נולדתי מחדש. באותם ימים הייתי מבחין בשני מיני יהודים: ציונים, והם המיעוט, הרואים את מצב עם ישראל בעינים פקוחות, ויהודים סתם, והם הרוב, יהודי גלות, החיים ללא טעם. מקרה אחד שקרני בילדותי עלה מנבכי נשמתי באותם הימים וניעור בזכרוני. כאשר גרנו בכפר אלונקי שבסיביר שיחקתי יום אחד עם ילדי־הכפר הרוסים. פתאום שאלני ילד אחד: ״מי אתה, בעצם?״ עניתי לו: ״יהודי.״ ״ובמה עוסק אביך?״עניתי לו: ״עובד בבית־מלאכה.״״ואדמה יש לכם?״״לא.״״ולחם יזרע אביך?״ ״לא.״ ״כך?!״ – הכריז הילד כחוגג נצחון – ״אם אנו, האיכרים, לא נמכור לכם לחם, הרי תמותו כולכם ברעב!״
שאלות לשיחה:
- מה למדת מהקטע?
- מה החיבור המקורי שיש כאן בין בטחון מזון וציונות?
- כיצד קשורה תפישה ציונית לביטחון מזון בישראל כיום?