שינוי ברוח וינגייט // מבוסס על דברים בעל פה שנשא האלוף רומן גופמן
המקור המלא מובא מתחת לתמליל המעובד, לצפיה ולהאזנה
אני רוצה לפתוח באיזה הבזק שתפס אותי, בהקשר למורשת הידיד אורד וינגייט שבשם מורשתו מתקיים כינוס זה: משום שמורשת וינגייט שנים ארוכות משמשת מקור השראה. הרי כולנו, בתהליך החינוך העצמי שמלווה אותנו לאורך תפקידי פיקוד בצה״ל ובכלל בעשייה ציבורית, מחפשים עוגנים בדברים גדולים ובהחלטות גדולות. מורשת היא אבן יסוד. בנקודה הזו, וינגייט – שכבר הפך חלומות למציאות בתוכניות ובהתארגנויות – נדרש לשכנע גם את המערכת הבריטית וגם את המערכת היהודית בארץ. והוא נתקל בקושי. בטבע הדברים. ואז הוא קיבל החלטה חריגה: לפגוש ישירות את המפקד העליון הבריטי בארץ. איך מגיע אליו קצין זוטר? הוא אסף מודיעין, הלך לכביש ירושלים–תל אביב, המתין למעברו של הגנרל, נעמד באמצע הכביש – ותפס טרמפ. כך מספר ההיסטוריון. הנקודה הקטנה הזו תפסה אותי. חזרתי אליה לא פעם בדילמות ובהחלטות אישיות, בבירור הייעוד והפעולה שלי לאורך שנים.
על מה נדבר היום? על השינוי התרבותי הנדרש לנו – שינוי התרבות הביטחונית שלנו.
מילים כמו „נצח ישראל” ו„גאולת ישראל” הפסיקו בשנתיים האחרונות להיות משפטים פומפוזיים או שורות בתפילה. הן הפכו לתוכנית עבודה. נצח ישראל תלוי בהשתנות שלנו – בשינוי התרבות הביטחונית.
יש לנו במה להתגאות בשנתיים האחרונות. יש גם כישלון גדול וגם הצלחות גדולות. יש אנשי מופת, יש מורשת גבורה. זה מכרה זהב תרבותי שצריך להסביר לעצמנו, להפוך לנכסי צאן ברזל. זה עניין של דור שלם. זה לא משתנה מחר בבוקר – אבל צריך להתחיל.
אסור לקחת את העובדה שפעלנו כפי שפעלנו כסימן לכך שכבר השתנינו. זו תהיה טעות קשה. פרץ האנרגיה שהוביל להחלטות ולפעולות של גופי הביטחון במצב של „אין ברירה”, כשחרב מונחת על הצוואר – הוא חשוב, אבל הוא לא מספיק כדי לקבע שינוי תרבותי.
בהיסטוריה של המערכת הביטחונית היו פרקים קצרים של שינוי – אצל וינגייט, אחר כך בכוח ה101 – אימפולסים של חודשים. כאן יש לנו שנתיים של מלחמה אדירה שמתוכה נכון לקחת השראה. ומכאן לארבעת המוקדים.
המוקד הראשון: הרצון
הרצון להילחם, הרצון להיאבק. בלי רצון – אין לנו כלום. זו שאלה קשה: האם אני רוצה? קל מאוד לעטוף אי־רצון.
בתפקידיי בעבר, מצאתי את עצמי שואל מפקדים שאלה פשוטה, מחוספסת:
האם אתה רוצה להרוג מחבלים?
לא כדי לקבל תשובה, אלא כדי לפתוח שיח אמיתי, בלי יכולת לברוח מהאמת של הלוחמים ומהאמת של תרבות ביטחונית. הרצון אינו בחלל ריק – זה רצון מול רצון. הרצון שלנו חייב להיות חזק יותר.
לפני המלחמה הטרידה אותי מאוד כתובת אחת: במנהרות חיזבאללה, בעומק עשרות מטרים מתחת לאדמה, נכתב „אנחנו בדרך לירושלים”. זה ביטוי לרצון. בתחילת המלחמה, כשנכנסתי לרצועת עזה, ראיתי כתובות אחרות: לא קללות, אלא פסוקים, דברי גבורה, אזכורי נופלים. הבנתי שטעיתי. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כתב: הידיעה מביאה לרצון, הרצון מביא ליכולת.
הרצון מעצב תפיסת זמן: אין זמן. תחושת דחיפות. פעולה עכשיו.
המוקד השני: יוזמה
יוזמה היא פעולה מעבר למצופה – כשאתה לא חייב, או כשאתה עוד לא יודע שאתה חייב.
במלחמת אין־ברירה יש יוזמה מסוג אחד; האתגר האמיתי הוא יוזמה מתוך בחירה.
כך היה, למשל, בסוריה. לא היינו חייבים – ובחרנו לפעול. יצירת אזור חיץ, פגיעה בצבא הסורי, ביסוס ברית עם העדה הדרוזית. זו יוזמה. זו גם אמירה מוסרית ובריתית: אפשר לסמוך על מדינת ישראל.
זה קו פרשת המים: בין החלטות אין־ברירה להחלטות ברירה – באותה נחישות.
המוקד השלישי: הכרעָה
מבחינה תרבותית, הכרעָה היא נכונות ומסוגלות לשנות מציאות מן היסוד.
שנים האמנו שיש אויבים שאי אפשר להכריע. בשנתיים האחרונות המציאות משתנה.
ברצועת עזה נשברה האסטרטגיה של חמאס. גם סוגיית „היום שאחרי”, שנראתה בלתי אפשרית, קיבלה חלופות חדשות. למדתי שההבדל בין אפשרי לבלתי אפשרי הוא לעיתים רק החלטה.
המוקד הרביעי: צניעות וביקורת עצמית
אין למידה בלי השתנות. אין השתנות בלי ביקורת עצמית.
הצלחה עלולה להטעות. כישלון הוא מורה טוב. צריך להקשיב – גם מחוץ למערכת: לאזרחים, לאנשי הייטק, לאנשים שלא לובשים מדים. חלק מהרעיונות החשובים במלחמה הזו באו מבחוץ.
ולבסוף – קו השבר האישי: נכונות ליטול סיכון אישי. לא רק בשדה הקרב, אלא ביום־יום, בקבלת החלטות, בהובלה.
בהקשר הזה אני חושב על מחתרת ניל״י, על אהרן אהרנסון ועל שרה אהרנסון, ועל ההקבלה למרדכי ואסתר. מסירות נפש איננה רק מסירות הגוף – אלא מסירות הנפש.
ברוח וינגייט, הדור הצעיר שלנו מוכן לצאת מן הגדר, אל הלא־נודע. הם התקווה הגדולה שלנו. את השינוי האמיתי – הם יעשו.
