שלוש אחיות
ש"י עגנון
לב. כצנלסון ברכה
'שלוש אחיות' דרו בבית אפל והיו תופרות כלי לבן לאחרים. מאור הבוקר עד חצות לילה, ממוצאי שבת עד ערב שבת עם חשיכה לא זזו מאצבעותיהן לא מספרים ולא מחט ולא פסקה גניחה מלבן, לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, אבל ברכה לא ראו בעמלן. ואם מצאו פת חריבה לא היה בה כדי שביעה. פעם אחת נתעסקו בעשיית כתונת נאה לכלה עשירה, משסיימו מלאכתן נזכרו צר[תן שאין להן כלום חוץ מעורן על בשרן, ואף הוא מזקין ותושש. נתמלא לבן צער.
נתאנחה אחת ואמרה כל ימינו אנו יושבות ומתיגעות לאחרות, ואנו אפילו פיסת בד כדי לעשות לעצמנו תכריכים אין לנו.
אמרה השנייה אחותי, אל תפתחי פה לשטן.
ואף היא נתאנחה עד שזלגה דמעות. ביקשה שלישית לומר אף היא דבר. כיוון שפתחה לדבר ניתזה צינורה של דם מפיה וטינפה את הכותונת.
כשהביאה את הכתונת אצל הכלה, יצא הגביר מטרקלינו, ראה את הכתם, גער בתופרת והוציאה בנזיפה. ואין צריך לומר שלא נתן לה שכרה.
הוי, אילו רקקה שניה דם והשלישית היתה בוכה, יכולים היינו לכבס את הכתונת בדמעותיה ולא היה הגביר בא לידי כעס. אבל אין הכל עשוי יפה בעתו. ואפילו הכל היה עשוי יפה בעתו, כלומר אילו היתה זו בוכה אחר שזו רקקה דם, עדיין אין כאן משום נחמה גמורה.
מה לדעתכם המסר המרכזי בסיפור?
עד כמה הביקורת החברתית שמותח הסיפור רלוונטיות כיום לדעתכם?
כיצד ביקורת זו רלוונטית לדיון אודות "ערך העבודה", ולחוויות החיים שלנו?
שמואל יוסף עגנון, מסופרי דור התחייה, מחשובי הסופרים העבריים במאה ה20 ובכלל, זוכה פרס נובל לספרות.
