תבכה אבל אל תתבכיין //יעקב נוקד
אז מה ההבדל בין לבכות לבין להתבכיין?
לבכות זה לכאוב משהו באמת, אבל בדרך שבה הבכי והכאב מביאים אותי למצב טוב יותר מאשר המצב שבו הייתי לפני שבכיתי. הבכי משחרר, פורק, מנקה, ממקד, ומחדש כח.
להתבכיין זה לכאוב משהו בדרך שבה ההתבכיינות והכאב מביאים אותי למצב גרוע יותר מאשר המצב שבו הייתי לפני שהתבכיינתי. ההתבכיינות כובלת, מעמיסה, מלכלכת, מפזרת ומחלישה. זאת אומרת שההבדל בין לבכות לבין להתבכיין הוא הדרך בה אני חווה את הכאב הזה. וזה כבר חידוש. כשיש כאב, דרך נשיאת הכאב חשובה מאוד למצב הצבירה שלי, והיא בעצם מגדירה אותו . אפשר לנסח את "שאלת הגאווה" – באיזה אופן אתה כואב את אירועי ואתגרי חייך?
אז מה יש בהתבכיינות שמבטא את העצבות? אפשר לומר שהתבכיינות היא "כאב נגד". מלאה בתלונה ויללה נגד כל מיני מוקדים. כאב נגד המציאות ("אוף מה יהיה עם הפקקים האלה?"), נגד אחרים ("אי אפשר לעבוד איתו"), נגד עצמי ("טוב, אז שוב אני מאחר"), וגם נגד הקב"ה ("למה זה מגיע לי?"). בהתבכיינות יש לחץ, אשמה, התחשבנות, חישובי כוחות, וכל מה שגורם לנו לבזבז אנרגיה. התבכיינות יכולה לבוא לידי ביטוי בקנאה גדולה במישהו, באישיות, בתכונות, במעמד, או בצורת חיים. היא יכולה להתבטא גם בשנאה לאדם אחר, והיא גם יכולה להתבטא בהערצה עיוורת לאדם אחר, שבמהותה מוציאה אותך עצמך כל הזמן חלש ולא יוצלח. כנראה שהבלבול העמוק בין בכי להתבכיינות גם חוסם בני אדם מעצם הבכי. מהכאב הטוב ומהאיכויות הטמונות בו. עצם הבכי נתפס הרבה פעמים כחולשה בגלל הבלבול הזה וחבל.
יעקב נוקד- סופר הוגה מחנך ומגשר. מנהל תחום דינמיקה קבוצתית וליווי אישי בתכניות חינוכיות בשומר החדש.
- מה הטיעון המרכזי בקטע?
- שתפו בדוגמאות מהחיים לבכי ולהתבכיינות.
- שתפו בדוגמא מהחיים הציבוריים לבכי מועיל ולהתבכיינות תוקעת.
#זהות