תורה ירוקה // עינט קרמר
חג מתן תורה כהזדמנות להתבוננות מחודשת על הקשר שבין יהדות, ציונות וסביבה.
חג השבועות שאנו עומדים בפתחו, הוא חג מתן תורה — בו אנו חוגגים את הברית בינינו לבין הקב"ה. חג השבועות הוא גם חג הקציר — בו אנו שמחים על סיום עונת קציר החיטים ועל תנובת האדמה בה התברכנו. שני המובנים הללו קשורים זה בזה: חמישים הימים שלפני חג מתן תורה, שבהם מזג האוויר הפכפך והתבואה במצב רגיש, הם אותם ימים של תיקון המידות לקראת מתן תורה — והם גם אותם ימים בהם, בעשרות השנים האחרונות, אנו מציינים את החגים הלאומיים ואת מה שהופך אותנו לעם החי בארצו, וגם את המחירים שאנו משלמים על כך. שלוש הקומות הללו מזמינות התבוננות רחבה — לא רק על הימים הללו, אלא על הקשרים העמוקים שבין התורה, הציונות והטבע הארצישראלי, מתוך השאלה: כיצד עלינו לחיות בארץ הזו, כדי לשגשג בה — ולאפשר גם לבני בנינו לשגשג בה?
התורה כבסיס לחיבור מתוקן לטבע ולטבענו המיוחד כעם
התורה אינה נפתחת בהלכות ובציוויים, אלא בסיפורי בראשית — סיפורים מכוננים המשרטטים את מקומו של האדם בבריאה. האדם, שנברא יחד עם שאר היצורים החיים, מקבל שליחות מיוחדת: "לעבדה ולשמרה". הוא חלק מהעולם, אך נושא באחריות על שלומו.
הברכה שניתנה לאדם כוללת כוח והשפעה, אך גם אחריות מוסרית כבדה. תובנה זו מהדהדת את עקרונות הקיימות: שגשוג האדם והחברה, תוך שמירה על הטבע והדאגה לדורות הבאים.
בהמשך הדרך, התורה מורידה רעיונות אלו לקרקע, דבר הבא לידי ביטוי בהקמת חברת חסד בארץ ישראל, באמצעות שורה של מצוות מעשיות המאפשרות שגשוג של החברה כולה, והתייחסות לאדמה כאל שותפה ולא כאל משאב לניצול. כפי שנאמר: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה" (דברים יא, 21).
קיימות מקומית כחזון יהודי־ציוני
קיימות, כמושג אוניברסלי, עלולה להישמע כללית וערטילאית משהו. אך כאשר היא מקבלת ביטוי מקומי — המחובר לתרבות, לנוף ולאורח חיים קהילתי — היא הופכת לממשית ורלוונטית. היא מחברת בין ה"תורה הירוקה" של שגשוג בארצנו לבין ה"תורה הירוקה" המכוונת אותנו לאורח חיים המחובר באופן נכון לטבע ולעצמנו. במובן זה, הקיימות משתלבת באופן טבעי עם החזון הציוני. אהבת הארץ מתורגמת למחויבות לשמור עליה, והרצון להמשיך ולחיות בה מוביל למחויבות כלפי ילדינו ונכדינו, שיוכלו ליהנות מהטבע הייחודי והמקסים שלה, ולאכול את תוצרתה.
נוסף על כך, אבותינו היו עם של חקלאים שחיו כאן, בארץ הזאת. "המצוות התלויות בארץ" הן שורה של מצוות חקלאיות שכוננו סדר חברתי המבוסס על ערבות הדדית, חסד ומעורבות קהילתית. מגילת רות, הנקראת בשבועות, היא ביטוי מרגש לאתיקה זו: סיפור חסד הנשזר במרחב חקלאי וקהילתי. גם לוח השנה היהודי מבטא תפיסה זו: מועדי ישראל משלבים בין קומה טבעית, חקלאית ורוחנית. התהליכים שמתרחשים בטבע הישראלי ובעונות השנה מהווים בסיס לתיקון המידות, לחיבור לסיפור ההיסטורי ולמהותו הפנימית של כל חג. כך למשל, ממחרת הפסח מתחילים לספור את העומר – חמישים ימים של התכווננות ותיקון עצמי, שהם גם חמישים ימים של חמסינים ומזג אוויר הפכפך שעלול לפגוע בתבואה בזמן הרגיש ביותר. בעת קציר החיטים אנו נושמים לרווחה וחוגגים את סיום תהליך התיקון בקבלת התורה.
עבודת האדמה בארץ מחברת אותנו הן לסיפור שלנו כעם, שחי כאן חיי חקלאות ורוח כבר מימי התנ"ך, הן לסיפורם של אבותינו שהחיו את הארץ ושבו אליה כחלק מהתנועה הציונית והן לסיפורנו שלנו – השואפים לחיות בה חיים בני־קיימא למעננו ולמען ילדינו.
לשמור ולחדש
שמירה על החקלאות הישראלית והמשכה מתוך עקרונות של קיימות סביבתית וחברתית היא שליחות לאומית. באותו אופן, טיפוח התרבות היהודית כמסורת מוסרית־אקולוגית הוא תהליך של התחדשות עמוקה. שתיהן — התורה והאדמה — הן מקורות להזנה, בניית זהות ותיקון עולם. דווקא עכשיו, בתוך הימים הקשים שאנו חווים, יש מקום להרים ראש – לזכור שאנחנו כאן כדי להישאר, ולהעמיק שורשים ירוקים באדמה.
