"ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" – יחד נחגוג וננצח / עינט קרמר
פורים הוא החג שהכי כיף לחגוג. מסיבות תחפושות, משלוחי מנות, משתה ושמחה; כל מה שכיף. השנה נדמה שהדבר מַקשה מאוד על ציון החג. איך נחגוג, נשתה ונשמח כשהמציאות כל כך קשה ומורכבת, כשהחטופים נמצאים ברצועת עזה, וכשאנחנו – ממש כמו בסיפור המגילה – נקהלים להגן על נפשנו מאויבינו המבקשים להשמידנו?
התשובה טמונה במגילה עצמה, שמלמדת אותנו כיצד לשמוח. המגילה נפתחת בתיאור המשתה בביתו של המלך אחשוורוש, מסיבה רהבתנית ורעבתנית, שנמשכה שבוע שלם וכללה בין השאר בר פתוח: "והשתִיה כַדָּת אין אֹנֵס" (א8). המשתה הזה מסתיים בהוצאה להורג של המלכה ושתי ובעלייה לגדוּלה של המן הנקמן ותאֵב הכוח.
ובכן אולי יש כאן רמז ששמחה שכל עניינה מילוי תאוות היא לא הדרך… ואם זה לא, מה כן?
לאחר ניצחונם המוחץ של היהודים על אויביהם, הם מחליטים לחגוג. אך את מקום המשתה הנוצץ והמנוכּר תופסת חגיגה של סולידריות חברתית: "משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים" (ט22). החגיגות כוללות משתה משותף, שמזכיר לנו בשביל מי נלחמנו, ובמהלכו אנחנו נותנים "משלוח מנות איש לרעהו", מחזקים את הקשרים שלנו זה לזה ובונים קומה של תענוג על גבי ערך הרֵעוּת.
החגיגה אינה שלמה בלי "מתנות לאביונים" שמוסיפות לחגיגה את רובד הדאגה גם למי שאין לו כעת במה לשמוח. כדברי הרמב"ם: "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים, מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרֵעיו – שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות…".
השיתוף והיחד מרוממים את חגיגות הפורים ומזכירים לנו את המסר של המגילה כולה: כוחנו באחדותנו. חגיגות כאלה, של יחד ושל נתינה, קל לחגוג כאשר נמצאים בצבא, שכן כל מהותנו כחיילים היא לתת למען היחד הזה שהוא אנחנו. יהי רצון שכפי שקיימנו בעצמנו את ההתכנסות וההתקהלות להגן על נפשנו, כך יתקיים בנו "ונהפוך הוא", שיתהפך הכול לטובה: שנזכה להכניע את אויבינו במהרה, שהחטופים והחטופות ישוחררו בבריאות ובחיים ושנזכה לחגוג יחד, בשמחה, בחיק המשפחה, הקהילה והעם כולו.
